גל ג'ו כהן!!! בוגר שנתון 2008. גילוי נאות, למדנו יחד בכיתה ובילינו ביחד מספיק זמן כדי שאני ארגיש בנח להתקשר אליו גם 14 שנים אחרי ולדבר כאילו אתמול הוא עוד משך לי בצמות. גל, היה תענוג לדבר! תודה!
בכל מקרה, לענייננו! באולפנים של גל ג'ו בתל אביב עוברים השמות החמים בתעשיית מוזיקת הפופ של ישראל… אמנים כמו נועה קירל, עדן אלנה, אליעד, סבלימינאל, דודו אהרון, עמיר בניון, קובי מרימי, פאר טסי, ארקדי דוכין והיד עוד נטוייה… בכל מקרה, אולי שמעתם.ן עליהם.ן איפה שהוא.
גל גם מתחזק מותג עצמאי כמוזיקאי בסצנת המוזיקה האלקטרונית שקוראים לו, ניחשתם נכון ….Jo. Cohen
בקיצור, תעקבו אחריו באינסטה?
טוב נו, אפשר גם בפייסבוק
*מי אתה?*
אני גל, בוגר התיכון לאמנויות במגמת מוזיקה. שירתתי בצבא ביחידת עוקץ.
אני מפיק, יוצר, מלחין וכותב. עובד בתעשיית המוזיקה באופן מקצועי כבר שבע שנים.
כיום, יש לי אולפנים משלי בתל אביב שם אני עושה את כל העבודה.
הפקתי שירים עם כמה מהזמרים הידועים של ישראל, כולל מועמדויות לקדם ארוויזיון ופרוייקטים אישיים של מוזיקה אלקטרונית.
את הדרך שלי התחלתי באמריקן איידול ההולנדית וברוך השם אני עובד בתעשייה כבר מעל לשבע שנים.
אני מרצה להפקות פופ ומוזיקה אלקטרונית במכללת BPM שם גם למדתי וקיבלתי את הכינוי "מגלומן".
אני גם מוזמן מידי פעם להעביר הרצאות בחו"ל על מה שקשור בתעשיית המוזיקה ואיך היא מתנהלת.
יש לי פרוייקט מאוד גדול, בינלאומי בשם Jo. Cohen שהוחתם לליבל של יותר מ 100 מיליון צפיות ביוטיוב.
ובגדול אני מפיק כמה שיותר שירים, שבעזרת השם יהיו להיטים, שזה קצת כמו לשלוח לוטו. אבל זה מה שאני מתעסק בו בגדול…
*אתה חייב לגלות לי, איך זה להיות באינטרקציה עם האנשים הגדולים?*
מזל שאת מכירה אותי בשביל שאענה לך על השאלה הזו.
כילד, היו אמנים שהיו ממש גיבורים עבורי. פאר טסי וסאבלימינל שגדלתי עליהם ועל המוזיקה שלהם. בשבילי זה אושר צרוף לעשות איתם מוזיקה ולשבת איתם. הם יוצאי הדופן בין כל האנשים שאני עובד איתם, כי התחברתי אליהם בתור הבן אדם שאני ולא רק בתור אמנים.
אבל בכובע המפיק שלי, סף ההתרגשות מהדברים האלה יורד.
אני עובד עם אנשים שלרוב זה תענוג לעשות איתם מוזיקה, אבל אין לי את ההתרגשות של הילד… כשאני מפיק אני מתרגש מהמוסיקה ולא מהפרסונה. אני מגיע לעבודה הזאת עם קודם כל אהבה למוזיקה. לא לשמות הגדולים שפוגשים אותי בדרך, שזה כמובן כבוד גדול אבל לא העיקר.
זה משהו שקורה כשאתה מקצוען וזה גם הדבר הכי טוב שיכול לקרות למפיק, שהתשוקה שלך לעיקר, לא הלכה לאיבוד ושאתה ממשיך לראות בזה ערך.
*אז אתה אומר שכדי לעבוד בתעשיית המוזיקה צריך כנראה להיות מאוד בטוח במניעים שלך, מאתגר לא?*
ברור. אני לא ממליץ בכלל להכנס לתחום אם מה שמחפשים הוא רק כסף.
מי שיעשה את זה רק בשביל הכסף הוא גם יפסיד כסף וגם לא יחזיק מעמד יום.
צריך לדעת לדרוש את מה שמגיע לך ויותר אבל זה לוקח זמן, ניסוי וטעייה שרק תשוקה אמיתית תוכל לספוג.
להתפרנס ממוסיקה זה קשה אבל זו זכות מטורפת, בטח בישראל שזו תעשייה של מטר על מטר. הדרך היחידה לספוג ולצלוח את כל הדברים שהתעשייה הזו מביאה איתה זה רק אם זה קורה מתוך להבה פנימית שממשיכה לתת אור.
אני אגיד לך פשוט, אני חושב שבמשך כל הזמן שאני נמצא בתעשייה הזו, היו ככ הרבה כישלונות, לפני ההצלחות שהבנתי שאני אצליח רק כשאני אעשה את גל ושאני חייב להרגיש שלם בעשייה שלי.
*איזה מין מפיק אתה?*
אין ספק שאני לא הכי קל. הדרישות שלי הן גבוהות כמו הדרישות שהייתי מציב לעצמי. אבל לא הייתי קורא לעצמי קשוח מידי. אם מגיעים אליי ופתאום אין כימיה בינינו, רוצים לא רוצים, אני לא תמיד הולך עם הראש בקיר.
יש את האכזבות של תעשיית המוזיקה שצריך לדעת לקבל וצריך להתגמש מולן. אבל אני תמיד נותן את ההרגשה שאני שם ושהאזניים שלי פתוחות לשמוע.
אני מסוגל להסתגל וללוות כל מיני דברים, להסתדר עם אנשים, לדעת לדבר ולתקשר. אבל עד הגבול של לאבד את גל. כי אני לא יכול להיות משהו שאני לא, ואני גם כל האש והטירוף והאנרגיות ויש כאלה שזה טו מאצ' בשבילם לפעמים. אבל מי שעף על זה, רק נהנה, שמישהו מלווה את התהליך של היצירה בתשוקה וברצון.
*אמרת קודם שאתה חייב להרגיש שלם בעשייה שלך. איפה לא מרגישים שלמות?*
אין ספור מקומות.
בדרך, היו כל כך הרבה מצבים שלא הייתי שלם עם תוצאה של משהו. אבל מה לעשות, בסופו של יום עם כל האהבה למוזיקה והרגש, צריך לאכול, צריך לעשות דברים בשביל לשלם שכירות, לשלם על אולפן, לחיות. אני כבר לא שם. אבל ככה זה היה.
בין היתר למדתי שהדרך היחידה שזה יצליח היא להבין שזה מי שאני.
אנשים שעושים מוזיקה, הם אנשי הרגש, לערבב את העבודה שלהם בעסקים, זה חתיכת סיכון.
אנשים עשוים הרבה פעמים טעויות ועל בשרי למדתי שאין ברירה אלא לעשות עסקים מהראש ומהלב.
כשאני מנסה לבחור אחד, זה לא מתאים.
כשאני יוצר, זה בדרך כלל מוביל אותי לקשרים טובים מאוד. אבל בשביל זה אני רוצה להרגיש בנאדם. אני לא יכול להתחיל פרוייקט בחישוב אם זה יצליח או לא. אני חייב לייצר קסם במומנט, בנקודת זמן, כדי שהדבר היצירתי יצא. זו גם הכלה של אנשים שהיא עבודה לא פחות קשה מלהפיק שירים.
*מה זה הקסם?*
אני חושב שהקסם הוא אנרגיה שמתחברת בדיוק ברגע נכון, כל הכוכבים מסתדרים. עובדים יחד, לא פוסלים את הרעיונות אחד של השני ויותר מזה, משהו שלא חשבת שיצא אי פעם מגיע זה לייצר משהו גדול שקורה בזכות חיבור. האופוריה שיוצאת ממני כשאני מצליח לכתוב עם מישהו, זה היי שלא שייך לשום דבר חומרי, לב מייצר עם לב אחר ואין על זה מחיר. הקסם לא תמיד קורה אבל חייב לדעת לא לפספס אותו.
מוזיקה זה חיבור שלך עם עצמך עם בנאדם אחר ועם בורא עולם. בתור בנאדם מאמין אני חושב שאני כמו צינור כי לא תמיד אני יודע איך יצרתי שיר, לפעמים אני פשוט מבין שזה קרה.
*מה צריך לעשות בשביל להתקדם בתחום הזה?*
הדבר הכי אמיתי והכי חשוב שאני אומר גם לתלמידים שלי בכל סיטואציה זה סבלנות. סבלנות אדירה. אם אתה מוכן ויש לך את הסבלנות, מה שנשאר זה להיות פתוח, לתת מעצמך שפע. לדעת שאתה לא יודע הכל. להשאר סבלן ללמידה, סבלן לכשלונות וסבלן לאלפי "לא" כדי לקבל כן אחד.
יכלתי בנסיון ה999 ליפול, וכשחיכיתי לעוד לא אחד, קיבלתי כן.
*מי אמר לך את הכן הראשון?*
מנהל מהולנד, שלחתי מלא חומרים למלא אנשים. רק הוא חזר אליי ואמר, תשמע יש שם משהו אבל אתה עוד לא שם. האמת היא ששלחתי לו אחר כך עוד מלא שירים ושאחרי 3 חודשים, הוא חזר אליי ושאל אם אכפת לי שהוא ישלח אותו לתכנית טלוויזיה כלשהי, אמריקן איידול בהולנד. באותו הזמן כתבתי באנגלית, במרתף של דירה בתל אביב שהיה מלא בעכברים. יצא שזה היה השיר הזוכה. הטיסו אותי להולנד, חתמתי בחברה של ארמין ואן ביורן.
זה רק כי חיכיתי עוד יום אחד כדי לא לפרוש.
בהסתכלות לאחור זה נותן לי כח כי גם היום, עדיין צריך לחכות ל-לא האחרון כדי לקבל את הכן. צריך פשוט הרבה אמונה עצמית.
ובחיי, אני יכול לקחת את זה לכל תחום, כל מקום עם תחרות. אני הצלחתי בחסדו של האל להתחזק עם עצמי ולא לתת לעצמי ליפול ברגעים האלה. הרבה ניסו לשים לי רגליים ויכלתי מאוד בקלות ליפול. אבל עד היום אני מודה על כל הרגעים האלה שלא התייאשתי ושלא פחדתי.
אני זוכר שכשהייתי סטודנט היו קוראים לי "מגלומן" הייתי חרא בהפקה והכל היה נוראי, אבל לא משנה מה היו אומרים עליי, על עצמי הייתי אומר שאני הכי טוב. אני הכי טוב לעצמי. לא בהתנשאות. אני הכי טוב שיכול להיות. אם לא הייתי הכי טוב אז איך זה שאני הולך על כל הקופה?
*מה גרם לך להיות כל כך בטוח בעצמך?*
כשאני התקבלתי לתיכון לאמנויות היה רגע במבחן הקבלה, שלא בדיוק ידעתי איך אני מנגן ומה בדיוק אני עושה. אבל בסוף שלו רז סקליס, הלך לאבא שלי (שהיה מעדיף שאני אהיה רופא שיניים) ואמר לנו שלא שלא יעזור שום דבר מוזיקה זה בדם שלי. או כמו שהוא אמר, המוזיקה היא בורידים שלו והוא לא יוכל להשתחרר מזה גם אם הוא ירצה.
אם הייתי זונח את זה לא יודע אם הייתי מאושר.
*גל, אני דיי מתרגשת מכל מה שאתה מספר פה. נראה שהיית בכל כך הרבה מקומות אבל אתה עדיין נגיש. עדיין מאוד על הקרקע. מה הלאה?*
אני לאו דווקא מסתכל על ההצלחה. כשאני הבנתי שלאלוהים יש תכנית בשבילי, כל מה שנשאר עבורי זה שאני אתמודד עם כל מה שיגיע ולהאמין שדברים יקרו. החלום שלי הגדול הוא כנראה לא להיות מיליארדר, אלא לעשות את מה שאני אוהב מהמקום היציב. כי מוזיקה זה כל מה שאני רוצה לעשות בחיי.
אז ההצלחה הגיעה ובעזרת ה' עוד תגיע ותגדל, אבל מה שיותר מכל זה שהלהבה שבי לא תכבה בדרך שאני מאמין בה.
We Are
הוא שיר אחד שכתבתי כקולות רקע והוא הגיע ל 100 מיליון צפיות ביוטיוב.
משהו קרה שם כשיצרתי וזה הגיע לאיקס מספרים. אבל בהרגשה שלי סתם זרקתי מילים ולחן. למדתי מזה שאין לעבודה הזאת פורמולה, שאי אפשר להתאמץ מידי בלמצוא להיט, שמילים טרנדיות לא תמיד יעבדו. למדתי שהקסם, מגיע מבפנים וההסתובבות של המוזיקה הזאת בעולם היא מספקת.
*מה יכול להיות פוטנציאל עבורך בראיון הזה?*
עוד אחד מהדברים שזה שבוערים לי בגוף זה לחלוק את הידע שלי ואת נסיון החיים ולקוות שמישהו יצמח מזה לגובה.
להגיד את מה שאני עברתי ושמישהו ירוויח מזה, לדעת שיש בנאדם שאני יכול להשפיע עליו לטובה, לגרום לו להצליח.
בחיים שלי היו דמויות שחלקו איתי את הסיפור שלהן וזה נתן לי הרבה מאוד. אני הייתי שולח הקלטות לכל כך הרבה אמנים בתקווה שיחזרו אליי.
*אני באמת זוכרת אותך בן ה16 מקליט ושולח…! מה יקרה אם מישהו ישלח לך הקלטה כמו שאתה
היית עושה?*
אני עונה לכל מי ששלח לי חומרים וכל מי שמתייעץ איתי ויש הרבה!
אני תמיד עונה לא כי אני חייב להם משהו. אף אחד מכל האנשים ששלחתי אליהם שירים לא ענה לי כילד. בדיוק אתמול הסתכלתי על אימיילים ישנים, אני אצייר את זה יפה, אף אחד באמת לא שם עליי.
אני הפוך, אני רוצה להיות שם בשביל אנשים. אני כמעט תמיד עונה, כי בא לי לענות. אם אני יכול להיות חלק ולעזור. בחיים שלי לא ראיתי בזה מגרעה אלא גדולה ענקית. זו תעשייה שהיא לא פשוטה בשום צורה. בגלל שאני הלכתי ללב ולא להגיון אני ממש מתעקש על להיות זמין בשביל אנשים שצריכים עזרה בהתחלה.
ברור שזה גם מגיע מהבית שלי, כן? התברכתי בהורים שנתנו לי הרבה חופש תנועה וקיבלו את כל המהלכים האלה בהבנה.