הכר את הבוגר – רונה שגב

אני רונה שגב ברבי, אמא של בארי ומעיין, בת הזוג של ערן.

אני בעלת סטודיו לאימונים וירטואליים וביום חמישי הקרוב אני יוצאת לדרך עם קורס להכשרת מדריכות פילאטיס.

הקורס יתקיים בסטודיו לנשים בלבד, במושבה הגרמנית בירושלים, לכן הפניה היא בלשון נקבה אך לא נגיד לא אם יהיה גבר מתעניין.

באופן כללי, קהילת הפילאטיס בעולם מורכבת מרוב נשי וזה ספורט שנחשב נשי, עד שלא מתנסים בזה יכולים לחשוב שלא עובדים או מזיעים באימון פילאטיס.

ג'וזף פילאטיס היה גבר, הרבה מתלמידיו הם גברים, הרבה דמויות מפתח בתחום הן גבריות ובכל זאת, רוב המתאמנות הן נשים.

קודם כל, הייתי במגמת מחול והחלום שלי היה להיות רקדנית מצטיינת בצבא. עבדתי על ההכנה למבחנים מאוד קשה, חיברתי ריקוד, ליוותה אותי מורה, הייתה לי מוזיקה שערכתי, השקעתי בזה המון מאמץ והמון זמן ואז הגעתי לבחינה ומההתחלה היה די ברור שזה מבחן מכור. אפילו את הריקוד שהכנתי, איש לא ביקש ממני להציג. זה היה משבר גדול שכדי להתגבר עליו, החלטתי להתגייס ולעשות צבא כמה שיותר צבאי. הגעתי להיות תצפיתנית ומשם המשכתי להיות קצינת מבצעים בחברון.

עם השחרור הייתי בדיכאון, כאילו היה לי ווקום בחיים. נפרדתי מהמירס, שהיה הטלפון הצבאי של אנשי הקבע ונהיה מסביבי שקט שלא הכרתי. היה לי ווקום של עצב. אמא שלי אמרה לי ״לכי תעשי עם עצמך משהו, תעשי קורס פילאטיס!״ אז הקשבתי לאמא, כמו שאני נוהגת לעשות וזה מה שעשיתי. מהרגע הראשון התאהבתי בשיטה, בעומק שלה ובעקרונות שמגולמים בכל תרגיל ותרגיל התחלתי להתחבר בחזרה לגוף שכל כך התרחקתי ממנו בצבא. התחלתי לחקור ולגלות עוד על נפלאות המכונה האדירה הזאת שהיא הגוף שלנו.

העקרונות של השיטה הם נגזרת אחד של השני והם עוסקים בריכוז, הרמוניה בתנועה, נשימה, מירכוז, דיוק, שליטה, קצב וזרימה.

העקרונות האלה לימדו אותי שאפשר לייצר פילאטיס בכל תנועה.

זו שיטה מאוד פרקטית שמתאימה לכולם, היא נוחה, ארצית או- פחות "רוחניקית" ובגלל זה היא מתאימה לקשת רחבה ולכל כך הרבה אנשים.

ככה נהייתי מדריכה ומאז אני צוברת קורסים. סיימתי תואר ראשון ושני בוינגייט ועדיין הבסיס שלי הוא הפילאטיס. גם באירובי, וגם בריצה. אני קודם כל מדריכת פילאטיס. זה הבסיס ומשם אני שולחת שלוחות.

אני גרה במקום שהוא חור, מושב בר גיורא בהרי ירושלים, קשה למצוא מקומות שיהיו שלי. במשך הרבה זמן פתחתי קבוצות שהיו מתארחות באולמות שהשכרתי. הקבוצות האלה היו כמו בית, גם אם החלל לאימונים לא היה קבוע. חבורה של חברים, אנשים שעושים ספורט ותוך כדי גם נהנים ומעמיקים קשרים חברתיים.

כשהגיעה הקורונה היא טרפה את הקלפים ועברתי לזום. מאז אני שם. יש לי סטודיו! מרחב קבוע שאין בו בעיה של נקיון- לא של המראות, לא של השירותים, לא של המכשירים. לא צריך לסוע, אין בעיות חנייה, זה נפלא. דרך הזום אני יכולה ליהנות מנוכחותם של מתאמנים מכל העולם, ניו יורק, לונדון, הודו, צפון הארץ, דרום הארץ. אנשים שלא היו מתאמנים איתי, אם לא זה. יכול מאוד להיות שגם לא היו מתאמנים בכלל.

אני נהנית מהזמינות, זה מסתדר בלו"ז של אנשים, אנשים מצליחים לתעדף פעילות גופנית ככה. זה מדהים. אבל מנגד, לפעמים אני מרגישה שאנשים הגיעו לרוויה מהזום. העובדה שאין מפגש פיזי ויש כאלה שמרגישים בחסרונו של המגע. בעיני זה חשוב לא פחות. אבל משהו השתנה באיך שאנחנו מתנהלים אחרי הקורונה וקשה לנו לפנות זמן לאימון שכולל נסיעה, חניה והתארגנות, לדעתי כדי להתאמן יותר מפעם בשבוע לגמרי אפשר לשלב בלו"ז השבועי אימון בסטודיו ואימון או יותר מהבית, דרך המצלמה, זה מרגיש הרבה יותר על הדרך.

בשיעור פרונטלי לחמישה מתאמנים בסטודיו של פילאטיס מכשירים, יש שיעור שונה לכל אחד מהחמישה. אלה בעצם, חמישה שיעורים בו זמנית. אז לא יצא שנגעתי בכל אחד בכל תרגיל. נגעתי ובעיקר דיברתי, תיקנתי דרך הקול. עכשיו דרך הזום, ההתפשרות היא על המגע ואני, שמאוד באתי ממקום של לתקן עם הידיים נאלצתי לחדד את יכולות ההוראה שלי. עם הזמן גם את הסאונד, התאורה, הצבעוניות. למדתי לתת הוראות מדוייקות עוד יותר, וורבליות וגם להכיר כל מתאמן שלי לעומק, אני מכירה את הרקע שלהם, מזהה אם החליפו לוקיישן או שינו תספורת, רואה כל חיוך כל פיהוק, אני רואה הכל. אז למדתי לתקן און ליין, אני מתקרבת או מתרחקת מהמסך ובסוף, אנשים יוצאים עם הרגשה שנגעתי בהם דרך המסך. הרי מה כל אחד רוצה? יחס. אוקיי מפגש גם, אבל לא כל הזמן. אין לנו זמן למפגש. הגוף! הגוף צריך אימון.

צאו לקפה כדי להפגש אבל תקדישו את הזמן כדי להתאמן בדרך שעושה לכם את זה וגורמת לכם להרגיש טוב.

*איך יראה מבחינתך שיעור אידאלי שלך כמורה?*

בפילאטיס אני אוהבת שיעור מסודר, שיש לו נושא. אני אתעסק ברצפים המשכיים ונעבוד על זרימה.

אני מתחילה בעמידה, בנשימה, בלהרגיש את הכאן ועכשיו, כדי להכנס לשיעור ולהתרכז בגוף.

תרגילי עמידה יעסקו בהתחלה בשיווי משקל שדורשים ריכוז.

נרד לישיבה או לעמידת שש,

נתקדם לשכיבה ונסיים שוב בנשימות. חשוב לי לציין שלא כל תרגיל חייב להיות מאה אחוז פילאטיס קלאסי. אלא מה שהקבוצה צריכה. אני משלבת האנטומיה והסברה כי זה חשוב שנכיר את הגוף שלנו. אני מאמינה בתפקיד שלי כשגרירה של מידע.

כשאני מלמדת במגזר הדתי שיעורים ומדברת לפעמים על רצפת אגן, מול נשים שילדו 8 או 9 ילדים אני בהלם כשהן לא יודעות שיש לנו 3 סוגרים. נשים שעד לרגע הגילוי, ממש מולי, לא ידעו שיש להן שלושה נקבים. אלה שיעורים מיוחדים מאוד לנשים בלבד, שמגיעות מעולם של הסתרה. הן מגיעות עם כיסוי ראש, חצאיות ארוכות ובגדים שהם לא בדיוק אידאליים לאימון. אני שמחה לדעת שהייתי משמעותית בהכרה של נשים את הגוף שלהן. בכללי, דרך הפילאטיס אני זוכה לעזור לאנשים להפתר מכאב, להבין את עצמם, להחלים מפציעה, זה נותן משמעות עמוקה להוראה הזו.

שיעור שירגיש לי נעים בגוף ומאוזן. אני אוהבת ספקטרום רחב של פעילויות, מנשימות דרך ריקוד על עמוד וריצה, מהסוג שבו אני מתעייפת והגוף מרגיש חי.

אני תלמידה לכל החיים. אני אוהבת להיות תלמידה, אני פוקדת שיעורי תנועה היכן שלא אהיה. אני אוהבת לחקור מה אהבתי, מה לא, איך בנו את השיעור, איך התייחסו לאנשים, איזה מידע קיבלתי ואיך מכל שיעור אני מקבלת משהו.

פילאטיס עצמו היה אדם שהתעניין בהרבה תחומי ספורט, צ'י קונג, ריצה, יוגה, אמנויות לחימה. הוא שילב תחומים מעולמות הכושר השונים בהם עסק בשיטה שהמציא. אם תשאלי אותי, הצעד הראשון הוא ריכוז. הגוף שלנו הוא כמו רכבת אנטומית ארוכה מהלשון ועד לקצה הבהן. הכל חייב לעבוד בסינרגיה. גם אדם פצוע או משותק לכסא גלגלים צריך לחשוב על עשיית התנועה גם אם בפועל, מבחוץ אין תנועה. כאן בדיוק מתחברים הגוף והנפש. תזוזה מתוך ריכוז וכוון עצמי לכדי הרמוניה.

*ריצפת אגן, למה כולן מדברות היום על רצפת אגן? למה זה חשוב?*

זו הרצפה שלנו. יש שם חיבורי עצבים, שרירים רבים. אפשר להרגיש בתור אישה כמה חולשה יש באיזור אחרי הלידה, ממש קשה ללכת. הכל מתחבר ונוצר שם. אני מרגישה שזה הגרעין שלנו וזה חייב להיות חזק, יציב וגמיש. גם פה צריך לאזן, אסור שרצפת האגן תהיה חזקה מידי. אחרי הלידה הראשונה שלי שהיתה לידה קשה וטראומטית. אחת האחיות אמרה לי שאני חלק מהסטטיסטיקה. אני חשבתי שאני אלד בקלות, אחרי הריון קל שהרגשתי טוב במהלכו. אבל הלידה היתה גיהנום כי לא הצלחתי לשחרר את רצפת האגן היא פשוט היתה חזקה מידי.

רצפת אגן מעידה על המצב הבריאותי שלנו. אנחנו חברה מדברת, אבל יש דברים שלא דיברו עליהם מספיק במהלך ההסטוריה. עדיין נשים הן הסובלות העיקריות, ברור שבגלל ההריונות זה מצב שכיח אבל נשים גם יודעות להכיל, לחיות עם המצב הזה. רמת ההשפעה של רצפת האגן על איכות החיים היא קריטית! עיטוש שגורם לבריחת שתן, כאבים בעת קיום יחסים, כאבים במחזור. אלה דברים שיכולים להפתר בעזרת פיזיותרפיה של רצפת אגן. מאז הלידה שלי והשיקום שהיה לי אחריה, למדתי כל כך הרבה שהיום אני קוראת לזה ה״אס״, שם מסתתר הכל. זה היהלום שלנו, הגרעין שלנו. כל אישה צריכה לבצע בדיקה אחרי הלידה כדי לוודא שהכל בסדר. פיזיותרפיה של רצפת אגן זה פולשני, חודרני אבל זה חשוב וזה משנה חיים.

מתאמנת שלי שהיו לה כאבי מחזור בלתי נסבלים, הלכה לטיפול כי לא יכלה לקפוץ בלי שיברח לה ובזכות הטיפול הזה, הכל השתפר.

כשדיברתי קודם על אינטגרציה של הגוף, התכוונתי בדיוק לזה. התנועה והכיוונים שלה עובדים על המכלול, אני עובדת על הכל ביחד, כל הגוף בסינרגיה.

בשנים האחרונות זה בעיקר להמציא את עצמי מחדש ולמצוא פתרונות לכל בעיה שעולה. בקורונה הפכתי את כל האימונים לוירטואלים. זה היה עוד לפני הסגרים כשהבנתי ששיעורים בסטודיו יכללו מסכות. עבדתי בטירוף היו לי 120 מתאמנים, הייתי המשווקת ומנהלת הכספים. ניהלתי שירות לקוחות לעצמי בעצמי, שירותי מזכירות וכל מה שעסק כולל. זה היה מרומם, זה העסיק אותי בטירוף ובמשך כל הזמן גם הייתי עם ילד בבית. הבנתי שאני לא הולכת לאמן עם מסיכה ולא מנקה כדורים אחרי כל שימוש. אני מדריכה, לא אחראית הגיינה. אז סגרתי שנייה לפני שסגרו את כולם ועברתי לזום, באותו היום. התחלתי עם סאונד לא טוב, מצלמה לא מספיק טובה ולקוחות שהיו שולחים לי רשימת ריג'קטים. זה היה לא פשוט. חלק מהלקוחות מהסטודיו הפיזי עזבו, כי היו רגילים לבוא ולהפגש, לדבר, להתלונן ביחד על החיים, לספר איפה היו ומה עשו. יש כאלה ששרדו שבוע. ויש כאלה שגרמו לי להשתפר ולהפוך למקצוענית ונשארו איתי את כל התקופה. יצאתי לחופשה לידה ממש כשנגמרה הקורונה וכשחזרתי העולם היה שונה.

אני חושבת שאישה יולדת את עצמה מחדש בכל לידה וכאן עם הקורונה היתה עוד התמודדות של להמציא את עצמי מחדש.

עכשיו הגיע הזמן להכשיר דור חדש של מדריכות. זה יקרה בשיעורים פרונטליים, בירושלים בסטודיו שפתחה מדריכה שהוכשרה אצלי. אני אנהל ואעביר את ההכשרה כולה.

את האימונים בזום אני ממשיכה כרגיל ותמיד מזמינה עוד אנשים להצטרף.

*אז את ממש מוליכה אותי כדי לשאול אותך על שיווק. באינסטגרם יש לך קהילה לא קטנה של עוקבים, תספרי לי קצת על מה את עושה ואיך זה מרגיש לייצר תוכן?*

זה מורכב. מצד אחד אני מרגישה מאוד בנח בגוף שלי, להדגים, לרקוד, להעביר שיעור. מצד שני, כשמדובר על לדבר, יש לי פחד קהל. אז בהתחלה זה עבד בסדר עם תמונות ופתאום שוב אני צריכה לשנות כיוון ללמוד דברים חדשים אינסטגרם, פייסבוק, טיק טוק רילסים ועריכות.

המזל שלנו היום הוא שהכל אפשר לעשות דרך הנייד. אני לא צריכה עוד מישהו עם תוכנת עריכה מסובכת, לבד אני יוצרת תוכן, עורכת דרך הטלפון ומעלה. במחיר של זמן ומאמץ כמובן. צריך לחשוב הרבה על מה להעביר ואיך לשתף. בן הזוג שלי לא כל כך אוהב כשאני מעלה לרשת תמונות של הילדים, אבל זה העולם שלי, אני אמא. ואנשים מתחברים אליי דרך מי שאני ולאו דווקא דרך המדריכה שאני.

אני מנסה להיות אמיתית עם עצמי וכשלא בא לי- לא לשתף.

את יודעת, זה קצת באסה שהאלגוריתם לא בשליטה שלנו, סרטון שעבדת עליו הרבה זמן יכול לא להגיע לאף אחד.

העניין של חשיפה זה גם קטע, את יכולה להגיד את דעתך ותמיד יהיו תגובות לכאן ולכאן גם אם זה צריך לדעת להתמודד.

היתרונות של השיווק באינטרנט הם שהאנשים שבאו אחרי שעקבו אחריי, יודעים למה הם מצפים, הם כבר מכירים אותי ובאימון הראשון הם כבר נרשמים. הם יודעים איך אני מתאמנת, מאמנת ומדברת. הם יודעים מי אני.

בקורונה זה היה מדהים ובגלל זה לא עשיתי שום דבר לא אורגני. הרגשתי שהם חייבים להכיר אותי וזה עבד ועובד והם מביאים חברים וזה בעצם כרטיס הביקור הכי טוב שיש. לפני הקורונה כמעט לא הייתי במדיה. הייתי תולה שלטים באיזור, זה עבד אחלה, אבל הקהל שלי השתנה, זו כבר לא השכונה של הסטודיו, אני מלמדת אנשים מכל הארץ. אני לא יכולה לתלות שלטים בכל מקום…

התיכון הזה היה הכי בית בתקופה שלא אהבתי את הבית שלי וברחתי אליו. הריקוד נתן לי את המשמעת, היצירתיות, הערכים שאני עדיין עובדת איתם, הרבה מזה צמח שם. תנועה זה הביטחון שלי וכל מה שזה נותן איתו, חיים, בריאות, משמעת, סדר, לו"ז.

אני שמחה שהייתי במגמה הזו בתיכון הזה עם האנשים, החברים, המורות האלה, שמחה על כל מה שעברתי. זה גיל מגעיל בגדול, לא טוב לך עם עצמך, אבל התיכון היה נקודת אור.

*אין בך שמץ חרטה? יכול להיות שאם היית לומדת במגמת מחול אחרת אז היית יכולה להתקבל לרקדן מצטיין ולפתח קריירה של ממש כרקדנית*

היום אני מסתכלת אחורה ואני מרגישה מזל גדול שזה לא קרה. בשנת 2005 כשהלכתי לאודישן הזה, לא ראו בכלל גוף כמו שלי. הייתי בחורה גדולה, עם נוכחות, עשיתי את ההרמות של כל הבנות במגמה. באודישן הזה לא ספרו אותי בכלל.

ולא, אני לא מצטערת שאני לא רקדנית. רקדנים עובדים קשה ולא מקבלים על זה כמעט, לא בא לי על זה.

בהקשר של סוגי גוף שונים, שנות ה2000 היו באופן לא ייאמן שונות לחלוטין. היום אנחנו לא רואים רק בחורות שדופות מסביבנו, יש ייצוג דיי רחב על שלל המידות. עדיין יש הרבה עבודה אבל בהחלט רואים את זה יותר. היום בלהקת בת שבע ובלהקות הגדולות אפשר לראות בנות עם גוף מגוון. זה בהחלט מעודד ומרענן ומראה שיש מקום לכולן.

אני השתחררתי מהצבא כשאני שוקלת 90 קילו ולובשת בגדים במידה 46-4, לא היו מידות. קניתי שמלות וזה טשטש קצת אבל הייתי גדולה ועברתי שינוי גדול. ממגמת המחול והעבודה הגופנית האינטנסיבית לתפקיד שדרש ממני את אותה מידת המחוייבות אלא שהפעם, הוא כלל מתח, שינה רעה דאגה ואחריות בלתי נגמרת כקצינת מבצעים. זו הייתה הזנחה והתנתקות גמורה מהגוף. השחרור היה כמו שעון השכמה כדי לחזור פנימה, לאהוב את עצמי להתחבר למי שאני ולגודל שלי. להבין על המכונה שמוליכה אותי ביום יום. בתור רקדנית אני מרגישה שלא הבנתי מספיק על המכניזם ועל איך שהוא עובד. עם כל מה שאני יודעת היום על תנועה, לחלוטין הייתי מוסיפה עוד שיעורי אנטומיה מעשית למגמות המחול.

הבטן שלי היום היא הרבה יותר חזקה, גם אחרי שתי לידות. שנים של ריקוד, שנים שהרגל שלי לא התרוממה בשיעור הבלט ולא הבנתי למה. בלי הסבר של ממש על האיברים הפנימיים, על מקורות התנועה, על השלד ועל השרירים שעוטפים אותו, על רצפת האגן. ביו מכניקה אלה לימודים חשובים לרקדנים וגם בקורס פילאטיס לא מלמדים את זה, אני חפרתי והענקתי והרווחתי את הידע הזה בלימודים ובקורסים שעשיתי ואני מתרגשת להעביר אותו עכשיו בקורס שלי.

זה משתנה. בימים האלה אני עושה אתגר עצמי של עמידת ידיים. אני מתאמנת מול אימונים מוקלטים שלי, של מדריכות אחרות בסטודיו, אני רואה הקלטה ולא צריכה לחשוב על האימון. הכל זה תקופות, היו לי תקופות של יוגה, ריקוד על עמוד, אימון פונקציונלי, או פשוט ריצה. כל תקופה משהו אחר.

אבל זו שאלה מצויינת, כי זה הכי לא ברור מאליו שהמורה מתאמנת. בהתחלה חשבתי שלהתאמן תוך כדי שאני מלמדת זה מספיק, אני מזיעה, הדופק עולה, אני מבצעת את התרגילים. אבל בפועל, אימון שעשיתי למתאמנים ואימון שעשיתי לעצמי לא פועל אותו הדבר, הדגש הוא לא פנימה. לא התחברתי לעצמי, אני משדרת החוצה. הבנתי את זה כשהתחלתי להפצע. קלטתי שאני לא עושה מספיק. אז התחלתי להתאמן לפני המשמרת, אני חייבת להתאמן כדי להיות מורה טובה וחזקה יותר.

יש הרבה אנשים שמכירים את עצמם כאנשים שלא אוהבים ספורט. אני טוענת שתמיד אפשר לנסות ולמצוא משהו שכן אוהבים וגם אם לא אוהבים מידי, אז להתחבר לתחושה של אחרי האימון יכול להיות מספק. להחליף סוג אימון, להחליף מדריכה, להמשיך לחפש ולהגיע לזה!

משום מה, אנחנו מחשיבים דברים אחרים על פני הבריאות שלנו אבל האמת היא שאנחנו מתחילים להתפורר כבר בגיל 25, את תהליך ההזדקנות שלנו אפשר להאט ולהטיב עם פעילות גופנית. אנשים שהתאמנו במהלך חייהם, ההזדקנות שלהם יפה ויותר טובה. אין מה להשוות. זה חשוב להתאמן.

*ביום חמישי הקרוב, במושבה הגרמנית בירושלים, יפתח קורס מדריכות פילאטיס בהובלת רונה. היא ממשיכה ללמד דרך המסך ואתם.ן מוזמנים.ות ליצור איתה קשר ישירות.*