הכר את הבוגר – עומרי בר גיורא

"…להמון מוזיקאים יש כמיהה פנימית תמידית פשוט לנגן איזה משהו שהוא שלהם, משהו שלא משרת שום דבר אחר מלבד את החיבור האישי…"

*מי אתה?*

קוראים לי עמרי בר גיורא, אני קודם כל נפש בעולם ואחרי זה, אני מוזיקאי

אני מנגן מאז שאני זוכר את עצמי ועוסק במוסיקה באופן מקצועי מגיל תיכון, הן בביצוע והן בהוראה. לפני כמה חודשים חזרתי לארץ מניו יורק. כיוונה אותי הרגשה חזקה שכאן בארץ, ובייחוד כאן בירושלים, העיר בה גדלתי, אני רוצה וצריך ליצור ולקדם אמנות.

*מה עשית בניו יורק?*

למדתי במנהטן באוניברסיטת The New School תואר BFA , שהוא תואר המתמקד בביצוע ג'אז ומוסיקה עכשווית.

בניו יורק פגשתי והתערבבתי עם מוזיקאים ברמת נגינה יוצאת דופן, וזכיתי להזדמנויות מוזיקליות מדהימות.

שמחתי לחוות את המקום הזה וללמוד על ההקשרים ההיסטוריים/ תרבותיים/ חברתיים בהם צמח הסגנון הזה שנקרא "ג’אז" שבו אני מתעסק כבר כל כך הרבה שנים. במהלך השהות בניו יורק, התהוותה בי הבנה שעל אף ההזדמנויות המקצועיות המטריפות שנמצאות שם, אני צריך ורוצה לחיות וליצור אמנות במקום בו התהליכים התרבותיים, הפוליטיים והחברתיים המתרחשים סביבי נוגעים בי באופן ישיר ואישי יותר – כאן בארץ.

*ומה עם איכות המוזיקה?*

רמת הנגינה בניו יורק היא בהחלט מעיפה, אבל גם בארץ יש מוזיקאים רבים שלא נופלים כלל מהרמה הזאת. רבים מהם עברו בעצמם תקופה בניו-יורק, אבל לא כולם. הרבה מהחבר'ה שאני משתף איתם פעולה כיום, גדלו בירושלים, חלקם איתי בתיכון, חלקם מתיכונים אחרים בעיר. בהרבה מקרים, איתם יש לי את החיבור המוסיקלי והאנושי הכי עמוק.

*פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא יוצא לשת"פ מוסיקלי?*

זה לא בוקר בהיר אחד. זה יכול להתחיל אחרת בכל פעם, אבל תמיד לוקח זמן הבשלה. הרגע על הבמה, הוא קצה קרחון של עבודה ממושכת מאחורי הקלעים. להלחין יצירה, להתחיל לגבש חזון, לגייס אנשים, למצוא מימון, לקבוע חזרות וכו’ וכו’ (חתיכת כאב ראש להוציא פרוייקט לפועל). יש גם הרבה עבודה של יצירת איזונים במערכות היחסים, בין הובלת פרויקט ונגינה בו, בין המקצוענות לחברות. זה תחום מאד אפור וכל תהליך עבודה נראה קצת אחרת.

*מה ההבדל בין להוביל פרויקט מוזיקלי לבין להיות חלק ממנו כנגן? באיזה תפקיד אתה מנגן יותר טוב?*

לכל דבר שאני נכנס אליו בנקודה זו של חיי, אני משתדל להגיע עם מאה אחוז לב, לתת את כל כולי ברמת ההשקעה והמחשבה.

יצא שיש לי יותר נסיון כ"סייד מן", יותר קל לי לבצע חומרים של אחרים, לנגן חזון של מישהו אחר, להשתלב באופן טבעי… אני מגיע בראש נקי, מתמקד בביצוע.

המעורבות הרגשית בפרויקט שהוא בהובלתי היא הרבה יותר גבוהה. החיבור ליצירה הרבה יותר אישי, ולעלות לבמה עם משהו שבא מתוכי זה הרבה יותר חשוף. בתור יוצר עצמאי, אני אחראי גם על הרבה דברים אחרים מסביב ליצירה – על תפקיד המלחין, המעבד, המפיק, המתקצב, המתאם וכמובן היוזם, בעל החזון. יש ערימות של התעסקות מסביב ששואבות הרבה אנרגיה. ברגע האמת צריך לצלול למוזיקה ולשים בצד את כל השאר, וזה לא תמיד כל כך פשוט. לכן שיתופי פעולה יכולים להיות דבר כל כך חיובי, מכיון שכל האנרגיה הזאת נחלקת בין שני אנשים או יותר, ולא רק אחד לבדו סוחב את הכל. הכי קשה, בעיניי, זה לצאת לבד עם משהו שהוא לגמרי שלך, גם בבחינת העבודה אבל בעיקר בבחינת האומץ הנדרש להפנות את כל הזרקורים אליך.

*לשם מה אתה יוצר מוזיקה?*

אני מניח שבסופו של דבר מדובר בצורך עמוק להביע את עצמי, לספר משהו שנובע מבפנים.

*מה זה אומר לספר סיפור במוזיקה?*

יש הבדל בין אלתור לבין ביצוע יצירה כתובה, בין ביצוע סיפור כתוב מראש לבין כתיבת הסיפור על המקום. אבל כך או כך אני חושב שאפשר לחשוב על קטע מוזיקלי ממש במונחים של סיפור, עם התחלה, אמצע וסוף. חשוב להשתדל ליצוק לתוך הביצוע את כל הרגש והכונה שאפשר. לא לנגן ממקום שהוא טכני בלבד. לחשוב על החויה שאתה מעביר את המאזין.

המוזיקאי אחראי על לשאוב את המאזינים לעולם הזה שנוצר, לתת ליצירה ממשות, חיים חדשים בכל פעם שהיא מבוצעת.

נגני וזמרי בלוז הם המאסטרים הכי גדולים בלספר סיפורים – הם אורזים את הסיפור כל כך מדוייק, שאין למאזין ברירה, אלא להיכנס איתם ביחד למסע המוזיקלי, לסיפור שהם מספרים.

*מה הדברים הכי חשובים שלמדת במהלך התיכון ומלווים אותך עד היום כמוזיקאי?*

אני רוצה לתת פה קרדיט לכל המורים הנפלאים שליווי אותי בתיכון לאמנויות – רז סקלס כמובן שריכז את המגמה עוד כשהייתי בא לראות רסיטלים באמנויות כילד, אבירן בן-נאים, אהרן חנקין, אילת חן, מיכאל כספי וגם ג'ון בוסטוק שעזב ממש בתחילת הדרך שלי שם. ולמי שהשפיע עליי הכי הרבה וממנו למדתי שיעורים שנמצאים עמוק בד.נ.א של כל מה שאני עושה כמוזיקאי – אהרוני בנארי, איתו גם למדתי פרטי בין ז' לי"א, על צד השעות במגמה. לתמצת יהיה קשה, אבל בגדול –

כשיוצרים מוזיקה עושים את זה ביחד.

כשמנגנים בהרכב צריך לחשוב על הסאונד של ההרכב ולא על הסאונד האינדיבידואלי שלך.

למצוא לכל אחד את המקום שלו לתמוך אחד בשני.

לזכור שאם הולך לי יותר בקלות מאשר למישהו אחר, אז לנווט את זה למקום שעוזר, מרים ותומך.

כשלוקחים סולו- היכולת הטכנית והוירטואוזיות, הם לא הסיפור, אלה כלים שנועדו לשרת את הסיפור.

אין עליונות סגנונית. ג'אז הוא לא יותר טוב או יותר נעלה מפופ או רוק או מוזיקה ישראלית, מוזיקה ברזילאית או מחזה זמר, הכל שווה ובהכל ראוי להתעסק וללמוד.

ללמוד מאחרים. להיות עם לב קשוב ופתוח לכל מה שאפשר לספוג מהם.

*למה עולה אצלך מתח בין להיות ביצועסט טכני או לספר סיפור?*

מוזיקאי מקדיש שנים כדי להיות מסוגל לנגן בסגנון מסוים, להיות מאסטר טכני. תוך כדי הלימוד, אפשר ללכת לאיבוד; הרבה פעמים האמירה האישית או החיבור האישי, נדחקים תחת הרצון להתמקצע, או להפגין יכולות.

בעיני, חשוב מאוד למוזיקאי לזכור את הרגע האינטימי שלו כשהוא יושב בחדר עם הכלי. להמון מוזיקאים יש כמיהה פנימית תמידית פשוט לנגן איזה משהו שהוא שלהם, משהו שלא משרת שום דבר אחר מלבד את החיבור האישי, את הסיפור הייחודי והאישי שלהם.

*יש לך משהו להוסיף?*

לאמנות יש ערך, יש לה יכולת לקרב אותנו אל עצמנו, להקל ולתת מנוח ומרגוע מקשיי החיים ולעזור באמת להתמודד עם המציאות. אני רוצה להאמין שלעשייה שלנו כאמנים, בכל דיסיפלינה, יש משמעות רבה. נמשיך ליצור ולהילחם ולחלום ואינשאללה אמן עוד נדע פה ימים טובים יותר.