הכר את הבוגר – שי הלפמן

*מי אתה?*

אני שי הלפמן, בן 51, בוגר מגמת תיאטרון, הייתי תלמיד במחזורים 3 ו4 של התיכון לאמנויות אחרי שנשארתי כיתה. עם סיום הלימודים, המשכתי להתמקצע במשחק ב"בית צבי", דיבבתי סרטים מצויירים וגם תרגמתי כאלה. למדתי צילום וכיום אני עובד בקופות תיאטרון ירושלים.

*מה מושך אותך בעולם התרבות?*

בעיקר תיאטרון, קולנוע וצילום. אני אוהב תיאטרון טוב, לא מתפשר. תיאטרון שלא מפחד לבקר, שהולך עד הסוף, לא עסוק בלהתחנף לקהל, לא מעדן מסרים ובהחלט לא עושה הצגות לריצוי הממסד.

*קצת מדכא להתחיל ככה את הראיון. ממתי התיאטרון הישראלי נאשם באי נאמנות לעצמו?*

דבר ראשון, המתח שנוצר בעקבות "חוק נאמנות בתרבות" והשיח סביב תקצוב או אי תקצוב תכנים מסויימים, בהחלט השפיע.

שנית, מטרת התיאטרון היא להעביר מסר לקהל. יש תיאטראות שמאמינים שמטרת התיאטרון היא להביא קהל, ולכן הם יבחרו בכל פעם בשחקנים מפורסמים, כדי להופיע בכל הצגה, גם ביצירות קלאסיות. כך הם יוצרים הפקות שכל הקאסט שלהן מורכב מכוכבים של ערוצי הילדים.

בעולם התיאטרון יש מאזן עדין בין מה שהקהל רוצה לבין מה שהאמנות מבקשת, ויש תיאטראות שיבחרו להטות את המאזניים ולבחור בתכנים שהם מאוד נוחים לקהל. לדוגמה, תיאטרון שלכל ההצגות שעולות בו, יש תפאורה שהיא סלון, הן מתרחשות בבית המשפחה והן לא מאוד שונות זו מזו.

*אז איך התיאטראות ישרדו אם לא יבוא קהל? יכול לקרות מצב שלתיאטרון איכותי פשוט לא יגיעו אנשים?*

קהל יבוא. כל תיאטרון צריך לבחור את קהל היעד שלו, אפשר ורצוי שיהיה גם מזה וגם מזה. בסופו של דבר כל תיאטרון מאמץ לעצמו אופי, באמצעות ההצגות שהוא בוחר להעלות, באמצעות התקצוב. כשההצהרה האמנותית היא טעם הקהל בלבד, אז אין אתגר. התיאטרון צריך לצאת מאיזור הנוחות שלו לעיתים קרובות. ממש כמו בחיים.

*האם בעיניך, יש לתיאטרון השפעה על המרחב הציבורי?*

תיאטרון לא מחולל מהפיכות. אף אחד לא יצא מהצגה למהפכה, אבל תיאטרון היא דרך מצויינת להעברת מסרים, לדיון, למחשבה, לראיית המציאות מנקודת מבט שונה.

*איזה מין אנשים אתה פוגש בקופת התיאטרון?*

אני פוגש את כולם וזו הנאה, כל אחד יכול למצוא מקום בתיאטרון. אני מדבר איתם לפני ומדבר איתם אחרי, אני עוזר להם לבחור הצגות. אני בעצם משווק את התכנים שמופיעים אצלינו. תיאטרון ירושלים הוא לא תיאטרון יוצר ולכן ההצגות שמופיעות בו הן מאוד מגוונות. התפקיד שלי הוא מכירתי ואני עושה זאת באהבה גדולה.

אני איש תיאטרון בכל רמ"ח איברי. בתיכון, קיבלתי המון כלים שלא קיבלתי במקומות אחרים. למדתי לקרוא מחזה, לנתח הצגות. מירב רוין היתה נותנת לנו לקרוא מאמרים מהאוניברסיטה על תיאטרון, על צחוק, על קומדיה, ועל טרגדיה. עם ארגז כלים מלא, מהאמנויות ומ"בית צבי" אני מדבר עם הלקוחות שלי.

אני מנסה כמה שיותר להבין מי הם ולהתאים להם את ההצגה שממנה הם יהנו.

אגב, אני גם מוצא חשיבות רבה בלדבר עם הקהל אחרי ההצגה ומשמח אותי לגלות שהמלצה שלי התבררה כמתאימה.

*איך נראית הזירה הירושלמית?*

אני חושב שהקהל הוא יחסית יותר שמרן. לא מזמן עלה אצלנו מופע סטנדאפ עם שחקן מפורסם שהגיע מתל אביב והיו שלושה זוגות שיצאו, זה היה אולם קטן, היו שם בדיחות גסות שלקהל הירושלמי פחות התאימו. אבל רוב הקהל שלנו מורכב מאנשים שהם מיטיבי לכת והרבה מהם שמחים להתנסות בהפקות חדשות.

*מה ההצגה שרצה כיום, שבעיניך משרתת הכי טוב את איך שאתה תופס תיאטרון?*

"הדוקטור" היא הצגה נהדרת. מסופר בה על רופאה שסירבה לתת לכומר להכנס לחדרה של נערה בת 14, אחרי הפלה ביתית שהסתבכה. לאחר מות הנערה, עשו לרופאה שיימינג בכל הרשתות, עד שאיבדה את המעמד שלה. לדעתי זאת הצגה שמשרתת את מהות התיאטרון. יש בה שיח ציבורי, חברתי, אתי.

בתיאטרון "הקאמרי" עולה ההצגה "אדיפוס", שהיא גרסה מודרנית של אדיפוס הקלאסי. על פוליטקאי שמנסה להלחם בשחיתות אבל מגלה שהוא חלק ממנה.

ב"גשר" ההצגה המצוינת "במנהרה" מספרת על שני חיילי צה"ל שנתקעו עם חמא"סניק במנהרה. הדמויות מנסות למצוא את היציאה ולהצגה יש שני סופים, טוב או רע, הקהל בוחר את הסוף. היא מצויינת ומתאימה למציאות שלנו.

*מה הקשר שלך לסרטים מצויירים?*

מאוד אהבתי אותם בטלוויזיה, כשהיה רק ערוץ אחד. הדיבוב המיושן היה כל כך לא יצירתי, תמיד הופיעו בו אותם הקולות וכשהופיעו סרטי "דיסני" המודרניים, עם עבודת הדיבוב האיכותית, לא יכולתי שלא לחשוב על לתת את הקול שלי לדמות מצויירת… זה משהו שמאוד רציתי לעשות ובמהלך השירות בצבא התקשרתי לשפרירה זכאי, מלכת הדיבובים דאז, (כשהיה רק אולפן אחד שבו דיבבו). היא שאלה אותי "אתה שחקן?" אמרתי "לא". היא ענתה, "תחזור אליי כשתהיה שחקן".

סיימתי בית צבי, התקשרתי והיא שאלה "אתה שחקן?" עניתי "כן".

"יש לך נסיון?" עניתי "לא.."

"אז תחזור אליי כשיהיה לך."

ככה הבנתי שאני צריך להכנס בדלת האחורית. בשנות ה90 כבר היו כבלים עם ערוצי ילדים והיה עוד שוק, נפתחו עוד אולפנים. אז התקשרתי וביקשתי לדבר עם הבחורה בערוץ הילדים, שהייתה אחראית על הדיבוב, אירית צביאלי שלחה אותי לאולפני "תומי תות" בשורש.

אודישן שהתחיל במשפט "ילדים יקרים, שלום", הסתיים בזה שהקול שלי היה במשך כמה עונות, דרדסבא.

*אבל עיקר העבודה היתה התרגום, נכון? מה זה דרש בזמנו?*

כדי לתרגם את הסרטים המצויירים השמשתי במחשב, וידאו ומכשיר הקלטה. את הטקסט היה צריך לקרוא, לשמוע באנגלית, לתרגם לעברית ואז להתאים את המשפט לתנועות השפתיים. זה היה קשה ומאוד סיזיפי. כל פרק של חצי שעה היה לוקח שבע שעות לפחות. צריך להתאים מטבעות לשון, הומור, חידודים… זה לא תרגום יבש. צריך עברית ברמה גבוהה, לב, יצירתיות, המטרה היא שהאנשים ששומעים את התרגום במהלך הצפייה ייהנו, יצחקו מהבדיחות ויתרגשו איפה שצריך. חשוב לדעת מתי לוותר על משחקי מילים כדי להעביר רגש.

תרגמתי הרבה סדרות כמו "בנות הפאוור פאף", "בוב ספוג" (כולל הסרט "בוב ספוג מתחת לאפס"), "פנו דרך לנדי", "החנות מופטופ". באולפני "אלרום", תרגמתי שני מארזים של "באטמן" ועוד לא מעט סדרות.

אבל העבודה בסרטים מצויירים היא לא קבועה, או שיש או שאין. התשלום בטח לא מספיק, זה לא כסף שאפשר לחיות ממנו. פעם שולמו לנו תמלוגים, אבל אקו"ם הפסיקו עם התשלום בעקבות החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים שהגדיר את אקו"ם כמונופול. זו היתה עבודה מהבית, עוד לפני שזה נהיה משהו נפוץ, לא שילמו זכויות סוציאליות, בקיצור, לא משתלם. אז עברתי לתיאטרון וכמו שבטח כבר אפשר להבין, אני עובד עם הלב. אני נהנה וכיף לי ואני כנראה אשאר פה כי טוב לי. בשנים האחרונות למדתי צילום שזה עוד תחום שמושך אותי מאוד.

*תשתף אותנו קצת במאחורי הקלעים? מה ההיררכיה של התיאטרון? מי הבוס שלך?*

מעליי יש את מנהלת הקופה, יש מנהלת של מכירות ותוכן ויש את המנכ"לית. כולן נשים. ואני מציין זאת בגאווה, שדווקא תיאטרון ירושלים(!) דוגל בהעצמה של נשים. רוב הצוות המנהל הוא נשי, על הקמפיין תמיד תהיה תמונה של אישה, לפעמים מרססים עלייה צבע, אבל היא תהיה שם במקור.

עבודת המנהלת של התיאטרון היא לא פשוטה בכלל וכוללת מלחמה של ממש על תקצוב אל מול העירייה.

*אתה גם קורא מחזות?*

עכשיו קצת פחות כי יש לי פחות זמן.

*מה ההבדל בין קריאה של ספר לקריאת מחזה?*

קריאה של מחזה זה כמו לקרוא שיחה. ספר זה סיפור. מישהו מספר. מחזה זה כמו להאזין לשיחה. מי שמספר זה הוראות הבמה: לילה. חדר חשוך. שולחן. הדמות נכנסת. זה המספר.

*מה דעתך על תיאטרון חזותי? על פרפורמנס אלטרנטיבי?*

זה תיאטרון מאוד נחשב בעיני, תיאטרון ירושלים הוא פחות במה ליצירה כזאת. הבית של הפרינג' בירושלים הוא בית מזיא, האינקובטור שיש לו קהל מנויים משלו. זה תיאטרון אלטרנטיבי, שמקבל פחות תקציב ואני ראשון המפרגנים לכל מה שעולה שם.

קהל שפעם היה מגיע לתיאטרון ירושלים זכה בהיכלי בפסגת זאב, מעלה אדומים, במודיעין… התחרות החדשה מעניינת וכולי תקווה שזה יבנה וישפר את כולנו ולא יהיה הרסני.

*תחרות היא לא אחד מעמודי התווך של התחום?*

זה נוכח. אבל היא צריכה להיות בונה. להתחרות עם ולא ב…

זה משהו שלמדתי בתיכון לאמנויות ודווקא בבית צבי היה לי מאוד חסר. היה לנו מורה שקראו לו עופר, שהיה מורה לחיים. הוא חינך אותנו להיות ביחד. ליצור, לעבוד בשותפות.

*רגע, המחזורים הראשונים… כבר יצא לי לראיין כמה מכם… האם היתה תחושה של ביחד בגלל היותכם "אנדרדוגים"? כיוון שזה היה מקום "מפלט"?*

היתה תחושה של ביחד כי זה היה בית ספר קטן ואלה היו הערכים שחינכו אותנו אליהם. לא היו מכות ולא היו תגרות. היה לכל אחד מקום להביע את עצמו ואת הכשרון שלו. היה כבוד והיו חברים מכל השכבות וכולם התנהגו יפה לכולם. אני בוגר של בית ספר למשחק ומה שקיבלתי מהתיכון לאמנויות, לא קיבלתי בשום מקום אחר.

*איך היה ללמוד בבית צבי?*

בום. כשהתקבלתי התקשרתי לעופר, הוא אמר שזה בית חרושת, בית ספר לכפיות והוא צדק. למדתי שם המון, קיבלתי המון ובו זמנית אני מרגיש שגם איבדתי שם משהו. עשינו הרבה הפקות בשנה, היו הרבה מחזות וסגנונות אבל לא עברנו תהליך עומק על ההצגות. העבודה היתה מהירה, להכנס להפקה תוך שבוע כשחקן. פיתוח קול, תנועה, הגייה, משחק נטו. שיעורים עיוניים גם היו, לימדו אותי לעבוד על דמות אבל לא לנתח מחזה. לא להבין לעומק טרגדיות או קומדיות ולמה אנשים צוחקים, למה התפאורה מעוצבת ככה, זה אני יודע רק מהתיכון לאמנויות.

מה גם שהיו שם אינטריגות, אווירה תחרותית למונולוגים, למלגות. יצאנו מבית צבי כשאנחנו מסוכסכים.

*אתה חושב שזה עדיין ככה? הרי אתה נמצא מאחורי הקלעים ופוגש שחקנים…*

כן, לצערי. לא תמיד אבל הרבה פעמים זה מה שאני חווה וחבל.

*איזו הצגה היית רואה שוב ובאיזה הרכב?*

"סיראנו" עם איתי טיראן, בביום של גלעד קימחי שכיום הוא המנהל האמנותי של "הקאמרי". זו הפקה נפלאה שראיתי חמש פעמים, והייתי הולך אליה שוב. בנוסף, הייתי רוצה לראות את "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין כמו שזה עלה בימים ההם בצוותא בתל אביב (ולא זכיתי לראות).

*איך נראית הצגה כשיושבים בקהל 200 בני נוער?*

נורא. הם לא יודעים איך לצפות בתיאטרון. הם עם הניידים, מדברים ביניהם, בקול רם. אלה דברים שמפריעים לשאר הקהל. לפעמים צריך לשים אנשים כדי להשקיט אותם. פעם הושיבו אותי כקהל בהצגה שהיו בה בני נוער, רק כדי להסתובב ולבקש מהם להיות בשקט, ככה שזה לא תמיד מגיע מהסדרנים.

זו בעייה, לוקחים אותם לצפות בהצגה אבל לא ממש נותנים להם כלים כדי לעשות זאת. בתיכון לאמנויות זכינו, זו לא מנת חלקם של רוב תלמידי ישראל.

אפילו אנגלית למדנו דרך מחזות, קיי המורה לאנגלית, קראה איתנו את "מותו של סוכן" ואת "כולם היו בניי". את "צייד המכשפות" של ארתור מילר ואת "צימוק בשמש", שהוא מחזה על האפרו אמריקאים באמריקה הגזענית של פעם. עברו כבר שנים ואני עדיין זוכר את זה.

*יש מסר שהיית שמח להעביר?*

למנכ"לים של תיאטראות- תקפצו מעל הפופיק. אל תפחדו להעז או להכשל, אל תפחדו, אל תדפקו חשבון. תעשו תיאטרון טוב.

לכל מי שקורא את הראיון הזה- פשוט תאהבו את האחר או את מי ששונה מכם, את הייחוד שיש בכל אחד וגם תאהבו תמיד את מה שאתם עושים.

לבית הספר לאמנויות-

אולי כדאי לעשות חדר או אולם על שם עופר ניר, המורה המיתולוגי לתיאטרון, שדמותו ממשיכה ללוות אותי עד היום. אולי גם איזו גלריה, על שם אסא ברונו שלמד איתי ונפטר לפני כשנה.

*ולסיום, מה כל כך מיוחד בתיאטרון?*

תיאטרון זו אמנות וירטואוזית תחת מגבלות. דרך קוליסות וארבעה קירות היא מעבירה עולם שלם. תיאטרון אומר לך "מה שאתה רואה כאן… אתה יודע שזו קוליסה, אבל אתה, תאמין שזה עץ". אתה משתף פעולה, משחק עם השחקנים והדמיון. בסופו של דבר תיאטרון הוא לא אמיתי, אבל הוא מביא איתו אמת. הוא מביא איתו את הפנים של האדם.

בתגובות, קישור לפרק הדרדסים בכיכובו של דרדסבא!!!