הפעם בפרוייקט שלנו הכר את הבוגר הגעתי למי שבעצם רציתי לראיין ראשונה. אני מודה לך נועה, על שכתבת כל כך בפתיחות ונענית בשמחה לראיון ולהתרגשות שלי מלשוחח איתך.
אני בטוחה שגם מבלי שידעתם וידעתן, יצא לכם.ן להתקל בטקסט שעבר דרך עינייה החדות וידה המנוסה, של נועה אסטרייכר, בוגרת מחזור 2002. תחי העיתונות הכתובה!
*מי את?*
נועה אסטרייכר (כן, ככה כותבים את זה!). אני עורכת וכותבת בעיתונות המודפסת והמקוונת כבר 16 שנה, מתוכן כמעט תשע שנים כעורכת ב-TheMarker, בין היתר של עמוד השער. לפני חודשיים וחצי נכנסתי לתפקיד עורכת מדור הבריאות של "הארץ". אני כותבת מדי פעם למדור הדעות של "הארץ". גרה במזרח תל אביב עם בן זוגי, איתן בולוקן (חוקר דתות, מתרגם מיפנית ומשורר), ומאכילה מיליון חתולי רחוב שמנמנים.
*מתי התחלת לכתוב?*
בכיתה ב' קיבלתי במתנה יומן עם דפים ריחניים ומנעול. כתבתי יומנים עד כיתה י', ואז עברתי לכתיבת שירי בוסר מביכים והייתי בטוחה שאני מינימום רחל המשוררת. ב-1999 גם נחשפתי דרך הפלא ששמו אינטרנט לאתר "במה חדשה", והעברתי לשם את שיריי החובבניים. רק לפני כמה חודשים נזכרתי באימה שהם עדיין שם, והסרתי אותם מהאתר.
*איך הגעת למקצוע שלך?*
המקצוע שלי הוא עריכה, וכתיבה היא "בונוס" שאני משתדלת לעשות ולא מספיקה. למעשה, הניסיונות הראשונים שלי בעריכה היו בתיכון, כשהקמתי ב-1998 יחד עם מריה גבייב ורביד פלג – בעזרתו של רועי פולקמן, אז אחראי חדר מחשבים ולימים ח"כ – את "העיתון הוירטואלי הראשון", שם מפוצץ למה שבעצם היה אתר אינטרנט עם גרפיקת ניינטיז מרצדת. כדי להעלות לאתר את "דבר העורכת" (אני) השתמשנו בחידוש המדהים ששמו "סורק צבעוני". לכל דף באתר הזה לקח בערך 45 דקות להיטען. אולי בגלל זה היה רק גיליון אחד.
לעיתונות הגעתי אחרי הצבא. החבר שלי דאז שאל מה הייתי רוצה לעשות ואני עניתי "לכתוב בשביל (שם של מגזין שהיה אז פופולרי בקרב חיילים)". אלוהים יודע מאיפה היה לי האומץ, אבל הגעתי למערכת בת"א ונכנסתי למשרד הראשון שראיתי. מסתבר ששם ישב סגן העורך. אמרתי לו שאני רוצה לכתוב, הוא אמר לי לשלוח טקסטים. שלחתי – והפכתי לכותבת פרילנסרית שלהם. בין 2006 ל-2013 כתבתי ב"7 לילות" של ידיעות אחרונות, במגזין TheMarker וגם טור אישי קבוע ב"מעריב". בין לבין עבדתי כמוכרת ספרים וחייתי במינוס כבד ופחד תמידי מהבנק. ב-2013 התמזל מזלי להתקבל ל"הארץ".
*האם קרה שמשהו שכתבת הובן שלא כהלכה?*
ב"7 לילות" נדרשתי לראיין אנשים מתחום הבידור ולהוציא מהם דברים שבאופן טבעי לא הייתי רוצה שיוציאו ממני, לו הייתי מרואיינת. שנאתי את זה, וחטפתי לא מעט צעקות ממרואיינות/ים ומהעורך כאחד. הראשונים חשו שסילפתי את דבריהם, האחרון כעס כי לא הסכמתי "להביא את הג'וס". מאז אני מעדיפה לא לראיין.
*מה לגבי לחץ? דד ליינים? *
מהדורה מודפסת דומה יותר לריצת ספרינט מאשר למרתון – עד אחר הצהריים העניינים די רגועים ופתאום כולם נכנסים לפאניקה ומתרוצצים כמו מיניונים מטורללים עד שהעיתון יורד לדפוס ואפשר לחזור לנשום (לפחות עד שקולטים שהיתה שגיאת כתיב בקצה עמוד 29).
*מה צריך לעשות בשביל להתקדם בעיתונות?*
אצלי זה היה שילוב של מזל וחוצפה. כשהגעתי ל"הארץ" גיליתי רוב מוחץ של אנשים ששירתו בגל"צ וזה מה שסלל להם את הדרך. אין לי מושג איך זה הולך בכלי תקשורת אחרים היום. מה שבטוח, חייבים קשרים. אני התחלתי הרבה לפני פייסבוק ולינקדאין, ולכן הייתי צריכה להגיע פיזית למקומות, להתחיל שיחה ולהתפלל שיזכרו אותי. אני לא זוכרת כבר כמה פעמים אמרו לי "לא" או פשוט ניפנפו אותי. זה עדיין מועדון סגור מדי.
*מה יש לך להגיד על מקצוע הכתיבה העיתונאית כיום? האם אפשר להתפרנס ממנו? האם העובדה שלכל אדם יש מקלדת וגישה לרשת היא טובה או רעה?*
כעורכת, אני חייבת להודות שרוב הטקסטים שמגיעים אליי הם, במקרה הטוב, לא משהו – אבל הקוראים לא אמורים לדעת את זה. למעשה, אם הכותב לא מרגיש שערכתי אותו (למרות שערכתי לו את האמ-אמא) – עשיתי את שלי. האיכות של העבודה נגזרת מהיותי בלתי-מורגשת. רק אני יודעת איך נראים הטקסטים המקוריים ואיזו עבודה נדרשה כדי להתקין אותם למאכל אדם. אגב, הרשתות החברתיות חשפו את האמת לגבי לא מעט אושיות עיתונות. פתאום התברר שרבים מהם לא יודעים לכתוב משפט נהיר או להשתמש בסימני פיסוק.
הכלי החשוב ביותר של העורכ/ת הוא המחק (או כפתור המחיקה במקלדת). בכל טקסט יש מה למחוק. גם הטקסט שאתם קוראים כעת הגיע לכמעט 5,000 מילה לפני שחתכתי אותו ל-1,200 מילה. החיסרון: אין לי טקסטים במגירה. מה שטוב מתפרסם, כל היתר – נמחק לעד.
לגבי הפרנסה: דירה לא תהיה לי. גם על הפנסיה אני לא בונה. אין לי מושג איך אסתדר בעתיד, כי לי וגם לבן הזוג שלי לא מחכה שום ירושה. אלה מחשבות שמפריעות לי להירדם מדי לילה. אין אופק.
*איך את זוכרת אותך בת ה16 ומה היית כותבת עליה? *
מצד אחד – אוי, איזה בושות. מצד שני, יש בי גם חמלה לילדה הזאת. התקבלתי לאמנויות קצת לפני גיל 12, אחרי שלושה בתי ספר שונים שבהם הייתי דחויה וסבלתי התעללות בדרגות שונות. באמנויות כולם היו מוזרים ושונים, וכמעט כל אחת ואחד מצאו לעצמם נישה. סוף סוף ראו אותי ואת הכישרונות שלי, וזה עלה לי לראש נורא מהר. לקח לי הרבה זמן לחזור לקרקע. בהזדמנות זו אני מבקשת מכל מי שיש לו תמונות מהתיכון שאני מופיעה בהן – תשלחו לי! כמעט אין לי תמונות מהתקופה הזאת.
הייתי תלמידה גרועה מבחירה, חוץ מאשר בתיאטרון וספרות. באופן כללי ביליתי המון שעות בבית הספר, כי מאוד אהבתי להיות בו – אבל מעט מהשעות האלה היו בתוך הכיתה. רוב הזמן חייתי בין המחששה לבין חדר המחול, כי בו היה פסנתר. אהבתי גם להתגנב לחצר של תיאטרון החאן ולהתפלל שדורון תבורי, ששיחק שם באותן שנים, יעבור במקרה (לפני כמה שנים יצא לי להשתתף במופע מוזיקלי לצדו וכמעט התעלפתי מהתרגשות). בית הספר היה עבורי מקום מוגן בתקופה מטורפת, שבה כל עלייה לאוטובוס או הליכה במדרחוב היו רולטה רוסית. בתוך כל זה היה לנו מקום לשיר ולשחק ולעשות שטויות.
מגיל שנתיים בערך רציתי להיות שחקנית תיאטרון, אבל בגיל 16 דווקא התחלתי להבין שזה לא בשבילי. שיטת סטניסלבסקי אחראית לדעתי ללא מעט מהמשברים הנפשיים של שחקנים. אתה לא אמור לחוות מחדש את הטראומות שלך מגיל חמש כדי להרביץ מונולוג של צ'כוב. לי זה גרם לברוח מעולם המשחק – למרות שהמשכתי במגמה עד כיתה י"ב ואפילו סיימתי עם 100 עגול בבגרות המעשית. חוץ מזה לא ניגשתי לבגרות במתמטיקה אז אין לי תעודת בגרות. למרות האזהרות, הסתדרתי בלעדיה.
אני חושבת שסיימתי תיכון בעיקר בזכות דני בר גיורא. אני לא בטוחה שאפשר לתמצת בכמה מילים מה דני היה עבורי בשנים האלה. אני מקווה שהוא יודע. חוץ מזה, נראה לי שהוא זה שדאג למנוע את סילוקי מהלימודים, גם כשהסילוק היה לגמרי מתבקש, החל בציונים מזעזעים וכלה בבלון מים ענקי שזרקתי… לא חשוב. בדיעבד אני מבינה שהוא שמר עליי מאוד (ואני בתמורה עשיתי לו חיים קשים. סליחה דני, זה היה מרוב אהבה). יש לי תחושה שבאמנויות של היום זה לא היה עובר.
בכלל, הרבה דברים לא היו עוברים היום, אבל בלעדיהם לא הייתי שורדת. למשל, היתה מורה נפלאה בשם רותי בניאל שהייתי באה אליה הביתה בכל פעם שהיה לי כסאח עם ההורים. אולי מזווית ראייה פדגוגית זה לא היה תקין, אבל זה מנע ממני מלהסתובב בכיכר ציון או בחתולות ולהתחבר עם כל מיני טיפוסים שאלוהים ישמור. בהזדמנות זו אגיד תודה למורות והמורים המצוינים: דבורה שלוש (תנ"ך), ראובן קלינסקי (תיאטרון), אורנה מגן (מוזיקה), אילן שובל (היסטוריה). ואם אנחנו כבר פה, אז גם לחברות הטובות שהיו לי: נטלי ריווין, מריה גבייב, אוליביה פאור, קרן גרינבלט, מוריה מרדלר, רעות בן ישי.
הייתי מאוהבת במישהו במשך רוב התיכון, אהבה חסרת סיכוי לחלוטין – וכדי לא להשתגע לגמרי פיתחתי לי "קראשים" מתחלפים, כולם לא-ממומשים. היה לי אקנה וחזה שטוח וחשבתי שאני שמנה (לא הייתי). מבחינה יצירתית הרגשתי חוסר ערך, כי עשיתי "קצת מכל דבר" ולא הצלחתי להתמקד בתחום אמנות אחד. גם היום יש לי תקופות – תקופת הרקמה ותקופת הציור, תקופת החימר ותקופת הסריגה. באף אחד מאלה אני לא טובה במיוחד, אבל אני נהנית – אז פאק איט.
במובנים מסוימים, אין קשר בין נועה של התיכון לנועה של היום. נועה של פעם הייתה "חיית במה", רק תנו לה מיקרופון ויאללה. נועה של היום נמצאת כמעט רק מאחורי הקלעים. למשחק אני לא מתגעגעת (אם דורון תבורי ירים טלפון, אשקול שנית). פעם בכמה שנים יוצא לי לשיר בפסקולים של סרטים וסדרות שמלחין יונתן בר-גיורא (אח של), אבל ביומיום אני מסתפקת בפלייליסט קריוקי שהכנתי לי בסלולרי, ואני שרה איתו באוטו. זו דרך נהדרת להעביר את הפקקים, גם אם הנהגים בנתיבים הסמוכים בטוחים שירדתי מהפסים