את הראיון הבא, מאוד התרגשתי לקיים והאמת היא שגם בשלב העריכה לקחתי את הזמן. חיפוש מהיר בגוגל, יעלה לכם.ן אינספור אפשרויות לגלות עוד ועוד פרטים מחייו המעניינים של בוגר מחזור 1993 וגם בתגובה הראשונה אני אצרף קישורים לכל מיני כתבות מעניינות הקשורות אליו.
שאול אולמרט, המון תודה לך, על שהתראיינת בכזו נדיבות.
היה לי מאוד נעים להכיר, לשוחח וללמוד.
*מי אתה?*
קצת קשה לדעת מאיפה להתחיל, אני יכול להגיד שאני בן הזוג של ורדית או אבא לשלוש בנות. שאני איש הייטק או שאני אדם שאוהב לקרוא ספרים.
ייתכן שהשאלה מתייחסת לתחום הקריירה ובאמת גדלנו בדור שנוטה להתייחס לתחום המקצועי כאל מה שמגדיר אותנו כבני אדם. אבל את השאלה הזו של האם העיסוק המקצועי שלי, הוא בעיני, הציר המרכזי של החיים, או שלא, אני באמת שואל את עצמי תכופות.
מהצד, סיפור החיים שלי מאוד נורמלי, משמע התחתנתי, יש לי משפחה, אני משכיל, אני עובד, הכל בסדר. ועדיין היה לי קושי עם מסגרות ועם ללכת לפי שבלונות. מבחינתי אין גבול לאפשרויות של מי שאני יכול להיות. לכן כששואלים אותי "מה אתה? הייטקיסט? סופר?" אז אני אומר שאני לא יודע. אני עושה גם את זה וגם את זה. אני רוצה להאמין שאני אעשה עוד דברים. דברים שהם כנראה עוד מחוץ לטווח הראייה שלי. הלוואי שאנשים בעתיד עוד יספיקו לבקש ממני לבחור אם הייתי סופר, ארכיאולוג או חוקר ארצות.
*כשאתה חושב על עצמך בן ה14 מה בדיוק אתה רואה מול העיניים, איזה מין הלך מחשבה זה?*
מצד אחד נער סופר נורמטיבי. גדלתי בבית עם שני הורים אוהבים, הייתי ילד בריא ובסדר אבל לא הרגשתי ככה. הרגשתי אאוטסיידר, לא הסתדרתי בחטיבת הביניים, היו לי ציונים מאוד נמוכים ובעיות התנהגות. התהלכתי בתחושה כללית שאני נמצא בקונפליקט עם העולם, עם ההורים שלי ועם המורים שלי, שלא מבינים אותי. כולם מסביב נראו שהם סבבה, טוב להם ואני, משום מה מאוד אחר ומאוד מנודה. תחושות מאוד טעונות ומאוד סוערות.
בפרספקטיבה של אדם בוגר אני מבין שזה גיל כזה, והייתי שמח אם שאולי בן ה13 היה יודע שגם שאר האנשים בעולם, הם חסרי מושג ואבודים בדיוק כמוהו. שלא צריך לדעת הכל או להצטיין בהכל. שזה אחלה לזרום עם חוסר הוודאות.
הרבה שנים כעסתי על עצמי כי הרגשתי שאני לא מספיק, עד שהבנתי שזה בכלל לא איך שהאושר הפנימי נמדד. המזל הגדול שלי, שהתחושה הזו, העירה בי רצון עז ליצור וכך מצאתי את עצמי בתיכון לאמנויות.
מהיום הראשון להצטרפות שלי לתיכון, חל מהפך. הפכתי לתלמיד ממש טוב, חיי החברה שלי השתפרו, נוצרו לי קשרים מאוד משמעותיים. וכתלמיד (!) היה לי ברור שבית הספר נותן לי את הפלטפורמה ואת הסיכוי להרגיש שייך.
קשה לי לתאר לעצמי איך היו נראים חיי בלי התיכון לאמנויות, כי הוא באמת היווה נקודת פריצה עבורי.
*זה מרגש כי גם אני מרגישה ככה*
זה זירו בולשיט מה שאני אומר לך ואני מרגיש שאני מתוודה אצל הכומר עכשיו.
בית הספר עשה לי את ההבדל. הרגשתי חרא, שנאתי את עצמי, לא נהנתי משום דבר ופתאום הגעתי לבית הספר הזה והחיים תפסו זווית לגמריי אחרת, בענק.
בזכות הלימודים במגמת קולנוע, שירתתי ביחידת הסרטה בצבא ואח"כ למדתי תואר ראשון בקולנוע. כך שאני תמיד מרגיש שקולנוע זה הבסיס שלי. והאהבה שלי לסרטים ולאמנות, היא משמעותית גם היום.
הייתי מאוד שמח אם הילדים שלי היו לומדים בתיכון לאמנויות, כיוון שהמקום הזה הוא אבן דרך בחיי ואני מרגיש מחובר אליו גם היום.
*איך אתה משתמש בכלים שבית הספר נתן בחיים שלך היום?*
אני יודע שמי שיקרא את הראיון הזה ירגיש שהדברים שאני אומר נשמעים קצת קלישאתיים, כי אתה לא מגיע להתראיין לנציג מבית הספר עם להגיד ש"בית ספר לא רלוונטי, לא מעניין, מי זוכר את זה בכלל…" אבל בצורה הכי כנה, אמיתית ופתוחה, קיבלתי כל כך הרבה ברמה החברתית, בעומק האינטלקטואלי, ביכולת לבחון דברים בצורה רב מימדית. מלימודי הקולנוע למדתי להסתכל על העולם לא רק מנקודת מבט של "איפה הוא פוגש אותי" אלא להכיר בזה שיש בעולם המון דברים שונים. להפתח, לפתח סקרנות, להכיר ולחוות. לצפות בסרט לדוגמה, ולהגיד רגע, הסרט הזה נעשה בתקופה מסויימת בעולם, בתרבות מסויימת, ליוצר שלו יש ביוגרפיה מסויימת, זה נוצר על רקע התקופה ולמה שקרה בה מבחינה גיאו- פוליטית, מבחינת אמנותית, לפרטים האלה יש משמעות. זה לא רק האם הסרט ריגש אותי או לא ריגש אותי.
אני מרגיש בר מזל, כי בזמן ששאר הילדים למדו פיזיקה, מתמטיקה ושאר דברים מאוד חשובים לאנושות, אני הרחבתי את אופקיי באופן שיכול לבוא רק מעיסוק באמנות.
זו מתנה מאוד גדולה ולא במקרה המגמה היתה מרכז החיים שלנו. עד כדי כך שבכיתה י"ב, כמעט העיפו אותי ועוד ארבעה חברים מבית הספר כי גילו שבלילות היינו מתגנבים אל תוכו. עם צרור מפתחות שהועמד לרשותנו, לשם עריכת הסרטים שלנו במשמרות ערב. היינו לומדים, מבלים וישנים שם.
גם ההורים שלי לא ממש ידעו מה לעשות עם הילד המופרע הזה שמרוב שהוא מופרע, שכפל את המפתחות לשער הכניסה והיה הולך לבית הספר בלילה.
*כתבת ופירסמת ספר שקוראים לו "מוכרי החלומות", היית מורה, מנכ״ל, איש עסקים, הייטקיסט ועוד. האם מצאת את האיזון בין קריירה למשפחה?*
לא בבת אחת, אבל העולם משתנה, הגיל משתנה, הסביבה משתנה אז אני משתנה יחד איתם. הילדים שלי כבר גדולים אז המקום שהמשפחה שלי דורשת ממני הוא אחר. היום אם אני רוצה לבלות הרבה זמן עם הילדים, אז אין להם כח אליי, הם כבר הם לא רוצים שאבא שלהם ישב להם על הראש כל היום. למדתי להיות קשוב לעצמי, להסתכל על מה אני באמת רוצה ובא לי ופחות על מה שאנשים אחרים חושבים.
אני עובד הרבה. אבל פחות ממה שאנשים היו חושבים, למרות שאני מנכ"ל של חברה אני משתדל להתרכז בכמה דברים עיקריים ולא לנסות לעשות הכל. הבנתי במה כדאי להשקיע ולעשות בעצמי, מה כדאי לתת לאחרים לעשות ומה להשאיר ולקוות שיקרה מעצמו.
אני אוהב לעבוד אבל אני גם מקדיש המון זמן לקריאה, לתיאטרון, למוזיקה ולסרטים. אני הולך הרבה לקולנוע, כי צפייה בסרט בטלוויזיה מרגישה לי כמו סירוס של היצירה. לאמנות יש מקום מיוחד בחיים שלי.
*באמת הקו המחבר בעיני בין כל הדברים שאתה מתעסק בהם לאורך השנים ויוזם אותם, הוא יצירה, אמנות והרבה שיתוף פעולה. בהייטק, בכתיבה ובעסקים. האם גם אתה מבחין בכך?*
אני עוסק בהייטק, אבל אני בונה פלטפורמות ליצירה ולסיפור סיפורים. לא הפכתי להיות מהנדס של צ'יפים. נכון שאת המיומנויות הטכניות שאני מתעסק איתן כיום בעבודה לא רכשתי בבית הספר לאמנויות, אבל זה בהחלט לא עצר בעדי מלהתקדם לאן שרציתי.
אני גם כותב ספרים ולמרות שקשה להתפרנס מזה בישראל, זה הדבר שאותו אני עושה בשביל הנשמה שלי.
לא אני ולא ההורים שלי רצינו שאהיה אמן, פשוט אהבתי אמנות. רציתי לעסוק ביצירה, לא חשבתי על מקצוע לחיים אבל אהבתי קולנוע וזה היה משמעותי בשבילי הרבה יותר ממתמטיקה והיסטוריה.
בכיתה י"ב נחשפתי לראשונה לאינטרנט והייתי בין הראשונים בירושלים שידעו בכלל מה זה. מה שמשך אותי אל העולם הזה, בדומה לעולם הקולנוע שעטף אותי עד אז, זה שמצאתי בו סביבה שאפשר לנוע בה מתוך תחושת חופש. אפשר היה לבנות, ליצור, לתקשר עם אנשים ובהרבה מאוד אספקטים, זה היה ה"קולנוע החדש" עבורי. את הריגושים שמשכו אותי בקולנוע, מצאתי פתאום גם באינטרנט ואחר כך, בהייטק.
אמא שלי אמרה בזמנו, שהצלחת התלמידים של בית הספר שבו למדנו, לא נמדדת בכמה בוגרי מגמת קולנוע זוכים באוסקר, אלא בעושרו של העולם הפנימי שלהם.
יוצרי הקולנוע המעולים, רותם שמיר ועמרי גבעון שלמדו שנתיים מתחתיי, הפכו לשם דבר בתעשיית הקולנוע. הם ינקו בדיוק מאותו מקור השראה, קיבלו חינוך דומה לשלי וכנראה שהצליחו בתחום בזכות בעירה פנימית שאני מרגיש גם בתוכי. אז הוא עושה סדרות טלוויזיה ואני כותב ספרים אבל התשוקה לעשייה יצירתית מגיעה, בעיני מהיסודות האישיותיים שקיבלנו בבית הספר.
אני גם אוסיף שמעולם לא ויתרתי על החלום לביים סרט ולמרות שאני לא יודע אם זה יתאפשר טכנית או אם החיים יובילו אותי לשם, החלום הזה עדיין בתוכי.
עוד לפני ההייטק, עבדתי כסגן נשיא ברשת הטלוויזיה של MTV, זה אומר שעבדתי בטלוויזיה ועשיתי דברים שהם במדיה הזו. איכשהו החיים סחפו אותי, אבל העולם הזה עוד מושך אותי ואני מקווה לחזור לשם. בכל פעם שאני יוצא מהקולנוע, אני מסתכל על רשימת הקרדיטים ואני אומר לעצמי, למה השם שלי לא שם.
*כמה מהר אתה מקבל החלטות משמעותיות? אתה מדבר על כל הצמתים שאתה יכול לפנות בהן, כמה מהר אתה לוקח החלטה לשנות כיוון?*
בקלות. מצד אחד כמנכ"ל של ארגונים ושל חברות גדולות. יצא לי לנהל אלפי אנשים וסכומי כסף מאוד גדולים אז ברור שעבדתי בצורה מאוד מתודולוגית. היה לי תקציב וטבלאות של אקסל והכל היה בתכנון מראש ובתיאום, בצורה אסטרטגית.
מצד שני, את ההחלטות הכי חשובות בחיים שלי כמו מה ללמוד? עם מי להתחתן? קיבלתי מתוך הקשבה לתחושת הבטן שלי ואני מאוד מרגיש שאני כזה.
יום אחד לדוגמה, עזבתי את ניו יורק.
אחרי שמונה שנים כמנכ"ל בחברה שהקמתי ומשך שנתיים בישראל, התמסרתי לכתיבה בלבד. במהלך הזמן הזה לא עבדתי בשום דבר, פרט לכתיבה. אם מישהו היה פוגש אותי בהפרש של כמה השבועות האלה, המהלך היה נראה קיצוני מאוד. היה לי נרטיב מאוד ברור בכיוון אחד, ופתאום הלכתי לכיוון אחר…
ואני עדיין לא מצטער על אף החלטה שקיבלתי כשהקשבתי לקול הפנימי.
*רעיון יזמי ורעיון לעלילה של ספר, מה הקשר בינהם?*
כתבתי כבר שישה ספרים. אחד מהם יצא לאור. השני, הוא ספר על משהו מאוד אישי שהראתי אותו לעשרים אנשים. הוא לא הופיע בקורות החיים שלי כמשהו שפרסמתי, אבל התהליך היצירתי שעברתי בכתיבה שלו הוא זהה.
פרסום של ספר, זה כבר דבר שונה, היום אני בתהליכי עריכה של הספר השני שיצא לאור. העורך קורא, נותן לי חומר למחשבה ואני לומד ומקבל כלים לעשות את זה לא רק מהאש הפנימית. אני משתמש בטכניקה ומחליט איזה מידע יש לקורא, לאן המחשבות שלו נודדות ולאן אני מנתב אותן.
אני מקבל כל מיני כלים משלימים. כך שבערה פנימית וטכניקה היא התשובה לשאלה שלך. גם באמנות וגם בעסקים אנחנו צריכים לעבוד מהלב וגם מהראש.
*למה היום אתה קורא הצלחה?*
אני מאוד משתדל לחיות את החיים שלי כשאני שמח במי שאני ובמה שאני. בלי לקנא או להשוות את עצמי לאף אחד, ממש ליהנות מהצלחה במובן היותר פנימי. אני מצטער על הרבה שנים בחיי שהמדד שלי להצלחה היה חומרי.
אחד מהמשדרים שלנו ברדיו ynet עבר באופן חד פעמי לרדיו פרטי בטוויטר סטייס. הקשיבו לזה פחות אנשים, לא קיבלתי על זה כסף, לא היו הרבה תגובות אבל זה היה אמיתי, דיברתי על נושא שעניין אותי והרגשתי שזו הצלחה גדולה.
*מי הוא העוגן שלך מי העמוד התומך שלך כל השנים האלה? על מי אתה הכי סומך?*
כמו הרבה אנשים מצאתי זוגיות שהיא מאוד הציר המרכזי של החיים שלי. אבל גם היחסים שלי עם ההורים, עם האחים, עם החברים מהתיכון. שלושה חברים מהתיכון שהם לאו דווקא אלו שאני מבלה איתם הכי הרבה זמן, או בקשר הכי קרוב אליהם, אבל בתודעה שלי הם מהווים את התפקיד הזה של עוגנים. הכרנו ב1 לספטמבר לפני 33 שנים! ולמרות שלא יוצא לנו ללכת לסרט כל סופ"ש, אנחנו שם האחד בשביל השני.
*באחד מהמאמרים כתבת על "פיגי" ואמרת שכחלק נתון מהתכנה, אתה נותן למשתמשים חופש כדי ליצור אבל בו זמנית גם יוזם דברים על מנת להגביל את החופש הזה. רציתי לדעת מאיפה זה מגיע? מאתה האמן או אתה המורה, המנחה?*
אחרי הצבא באמת הייתי מורה למחשבים בתיכון לאמנויות…
אבל תראי, אמנות תמיד קורת בתוך מגבלות, בתוך המדיום שאנחנו עובדים איתו. גם לצייר יש קנבס וקולנוען מוגבל בתוך מסך… אפשר לשחק עם הגבולות האלה, כמו תיאטרון שיורד קצת מהבמה, אבל בגדול, אנחנו פועלים, חיים בתוך הגבלה. ובעיני זו יצירתיות, לפעול בתוך סביבה ולראות איך אתה מייצר משהו בתוכה.
לדוגמה, אנחנו מתקשרים באמצעות מילים. אבל גם לנו יש אוצר מילים מוגבל, אם נניח תדברי אליי עכשיו בהינדי את לא תוכלי להעביר לי הרבה מהמסרים שאת רוצה כי אנחנו מוגבלים לשפה ששנינו מכירים.
*אז הפורמט שלך הוא מסגרת וחופש פעולה מסויים בתוכה?*
לגמריי. גם בפרוייקט הגמר שלי בתואר השני במחשבים, ייצרנו מערכת שמשרתת מורים והורים לילדים עם צרכים מיוחדים, כדי לבצע התאמות ספציפיות, לפי צרכי הילדים למשחקי מחשב. זה התבסס על התאמה ועל איך לאפשר חוויה ויצירתיות בתוך מסגרת. כשאנחנו חולמים או מסטולים אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו להתנתק ממסגרות וזה נהדר, אבל אי אפשר להתנהג ככה ביום יום.
*דיברת על מערכת היחסים בין גבול לבין יצירה, האם הרגשת שמתישהו לא נתנו לך את המרחב?*
הרבה פעמים בחיים זה קורה, ברגע הראשון זה מתסכל מאוד, אבל אחר כך אפשר לראות שזו היתה עזרה, כי בעצם כיוונו אותנו קצת אחרת, אם לא היה לי צורך למצוא את המרחב בתוך המסגרת הייתי כנראה מתברבר. וגם, בחיים יש כל הזמן פשרות. אם דיברנו על "פיגי" אני מוגבל לחוקים לגביי מה מותר ואסור שיהיה באפליקציה של אפל וגוגל. לפעמים זה נורא מעצבן אותי ולפעמים אני אומר, מעולה, במקום שאני עכשיו אתעסק המון בבחירות, אבזבז על זה זמן ואלך לאיבוד, אז "אני רוצה" או "לא רוצה" הופך ל"מותר" ו"אסור", ככה שמראש צריך לחפש את התשובות באיזור של "מותר". כנ"ל לגביי החיים… כל דבר שיש בו מגבלות, הוא מצע טוב ליצירה ולשאלה הפנימית של איפה זה פוגש אותך.
*איך משבר כמו הקורונה, שיצר מגבלה פגש אותך? את העובדים שלך?*
היה לי מזל מעניין מאוד. חצי שנה לפני הקורונה, אני פרשתי מהעבודה והתמסרתי לכתיבה, אז כשכל העולם עמד מלכת, אמרתי, עכשיו נזכרתם?! אני הפסקתי לרוץ כבר לפני חצי שנה… פגיעה ישירה במסגרת לא הייתה לי אבל בהחלט היה פה שינוי כיוון עולמי, כל כך הרבה אנשים גילו את עצמם מחדש. הם הבינו שהם לא רוצים לעבוד מהמשרד כל יום. "פיגי" הוקמה אחרי שיצאנו מכל הסגרים ואני, אחרי 20 ומשהו שנות ניהול הייתי צריך לסגל לעצמי את היכולת לנהל אנשים שלא נמצאים במשרד. ההתחלה היתה קשה אבל אמרתי לעצמי שגדל כאן דור של אנשים יותר חכמים ממני, שאומר העבודה היא לא כל החיים שלו ויש צורך לחשב מחדש מה נדרש כדי לאזן בין העבודה לחיים הפרטיים. אני לוקח מזה הרבה השראה ואני כל הזמן לומד מזה. איך לנצל את הזמן שלנו במשרד בצורה הרבה יותר איכותית, איזה משימות יותר טוב לעשות בנפרד, איזה משימות יותר כדאי לעשות בצוות.
זו בעצם דוגמה לאיך העולם הגביל אותנו. זה לא היה רק להעביר את כל הפגישות לזום, אלא גם להבין איך לחלק את העבודה או את המשימות בצורה אחרת. לארגן מחדש סידורי עבודה.
ברגע שהתחלתי להסתכל על זה כעל אתגר יצירתי אז המגבלות היו סוג של הכוונה וסוג של מתנה שנותנים לנו, דרכה אנו יכולים להתפתח ולגדול למקומות חדשים.
*אנחנו יודעים מה היתרונות בהיי טק אבל אנחנו לא יודעים מה הם הקשיים. אז מה הקשיים? לא כמנכ"ל אלא כעובד, כמנכ"ל ברור שיש לך כאבי ראש*
קודם כל אתה מתפתח מאוד מהר בסיטואציה מסויימת, יש צורך תמידי לשנות את הפרספקטיבה שלך, התכניות שלך והאסטרטגיה שלך.
אתה צריך להיות מאוד אדפטיבי, צריך לדעת מצד אחד לעבוד בהמון תשוקה ומצד שני להתנתק מאוד בקלות ממשהו, כי מה שייצרנו עבד מאוד יפה עד עכשיו, ועכשיו הוא הפסיק לעבוד. או שפתאום מתחרה מאוד גדול שלנו העתיק איזה משהו ועכשיו אנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש ולהשתנות. זה דורש סוג של חשיבה מאוד יצירתית ואינטרקטיבית. זה תחום שיש בו המון ניסויי וטעייה ובנייה של התכניות, לא מראש אלא תוך כדי תנועה.
אילון מאסק לדוגמה, קנה את טוויטר והוא אמר מראש שבחודשים הקרובים יהיה כאוס. הוא משיק כל מיני דברים, ואז יום אחרי זה הוא אומר, לא זה לא טוב. נזרוק את זה ונתחיל מההתחלה. אנשים מהצד מסתכלים ואומרים שהוא חולה נפש, אבל בתחום הזה ברירה אחרת. אם במשך שנים, הוא יישב, יחקור ויעשה על זה דוקטורט, עד סוף המחקר לאף אחד מהדברים כבר לא יהיה ערך. זה כל כך מהיר. בתחום הזה כיום, אין ברירה אלא ללמוד מהניסיון. זה סוג אחר של דינאמיקה.
העולם הולך לשם, בזכות טכנולוגיה, שיטות, אמצעים, מתודולוגיות, אפשר להתרכז יותר בתוכן ובפנים היצירתיים ופחות באופרציה ובטכניקה שמסביב.
בעידן הטכנולוגי עושים סרטים בצורה מאוד שונה מאיך שהיו עושים בעבר. כבר לא צריך להעמיד תאורה במשך שעתיים לפני צילום, באים עם ציוד יעיל ומה שלא עובד במקום, יעבוד בהמשך, בעריכה.
*אם היום היית פוגש את עצמך בגיל 14, מה היית אומר לו?*
אני מרגיש שאני פוגש אותו כל הזמן. בתור מישהו שכותב, ספר אחד כתבתי על אדם שעובד בחברת הייטק והגיבור של הספר השני הוא הבן של ראש עיריית ירושלים.
כשאני כותב, זה לא אחד לאחד על החיים שלי אבל זה בהחלט מתכתב עם דברים שקשורים לחיים שלי.
הדואליות הזו, והקשר שלי עם שאולי הצעיר היום היא מעניינת ורלוונטית בעיני.
אולי בסוף אחרי כל הלופ הזה אני אחזור להיות מורה בתיכון לאמנויות.