הכר את הבוגר – תומר פרת

אני אותו אחד שהיה שם בתיכון לאמנויות. אדם עם כשרונות אמנותיים, שגם מתעניין בהרבה תחומים. אני גרוש ואב לשני ילדים, גר בת אביב.

אני אוהב לשפץ תאורת וינטג', זה תחביב שמפרנס אותי לפעמים ובזכות זה שאני בוגר קורס עתיקות, היכולת שלי לזהות איכות במקומות מפתיעים היא בהחלט משהו שאני מתגאה בו.

עבדתי כעיתונאי כותב במשך הרבה שנים וגם קצת בקולנוע בהפקות שונות, אבל לצערי זה לא היה קל ולא נהייתי איזה במאי כמו שצפו או רצו.

במהלך הקריירה שלי כעיתונאי, כתבתי טורים. הטורים פורסמו בעיתון 'כל העיר ירושלים' בשם "מאחורי הסורגים", סיפורים אמיתיים מגן החיות התנ"כי. אסופה שלהם אוגדה לכדי ספר בהוצאת מודן, "איך מכניסים שש ג'ירפות למטוס".

בהמשך כתבתי לעיתון 'הארץ', 'מסע אחר' ו'ynet'. את מרבית הכתבות אפשר למצוא בארכיונים ולא באינטרנט, כי הן פורסמו בזמן אחר ורחוק… הייתי דיי מזוהה, עם סגנון ייחודי ובטקסטים של "מאחורי הסורגים", משרד החינוך גם השתמש בבחינות הבנה לכיתה ג'.

אז הייתי עיתונאי ואני פתאום במנורות. יש המון דברים שמעניינים אותי למרות שכנגד העניין שלי בתחום, העיסוק באמנות הוא לא משתלם כלכלית.

*לפני הכל אני אשמח להבין מה הקשר בין פייסבוק, ברזי כיבוי והסנקה?*

הפייסבוק הוא בגדול תוצר של שעמום. כיוון שלא מתאים לי לפרסם תמונות של אוכל, תמונה אחת של הברזים כבר הספיקה לי כדי לראות אותם עומדים כמו בקולנוע, מדברים, מתבדחים, משמיעים את קולם. תמיד יש איזה שהוא אלמנט שגורם להם להראות אנושי, התחלתי להוסיף כותרות ואני מעלה בהתמדה את התמונות.

הצילומים של הברזים הם ספונטניים והכותרת של כל צילום מגיעה בד"כ כבר ברגע הראשון. אני אוהב את משחק הדמיון ואת ההאנשה, שהיא כמו בימוי, התחום שהלכתי אחריו בתיכון.

הפלטפורמה של הפייסבוק היא מאוד קלה, אני קובע לבד את התוכן ואת התזמון.

אני מקווה שהשלב הבא הוא להוסיף גרפיקה, להכין אלבום או אתר למי שבא לו לראות ברזי הסנקה מדברים. זה נותן לי הרבה רעיונות. חשבתי גם על כתיבה של תסריט, או אולי הוצאה של ספר צילומים או תערוכה. אני אוהב את הצילום, את הכתיבה ופחות את ההפקה מסביב, את זה אני לא יכול לעשות לבד.

אני אשמח! אפשר לעשות את זה בצורה של סרטון יוטיוב, או של ספר. איכשהו לתת לזה במה, את הסיפור אני אספר. אם הפרוייקט ימצא את עצמו כסרטון אני אצטרך מוזיקה, עריכה, אולי אנימציה. בכל מקרה, אשמח להוציא אותו אל הפועל אבל אני צריך עזרה בהתנעה שלו.

זה הדבר שאולי אני עושה הכי טוב, וש בו ביטוי למשהו שנמצא בתוכי.

אולי לא מדובר בקריירה זוהרת כמו הייטק, אבל אני פשוט לא הטיפוס שישב ויתכנת.

אני מתכנן לכתוב יותר, אבל יש איזה מעצור בהקשר הזה, פרקפציוניזם…

אנחנו הזקנים, בני המחזור השני של התיכון, לא היינו שקדנים למדי. כל מי שרצה להצטרף לתיכון הצטרף ולא היו מבחנים מאוד קשוחים. הרבה מאיתנו היו פשוט חבר'ה שלא הסתדרו או שנפלטו מהמסגרות האחרות.

לא הייתי למדן. התקשתי בלימודים ולא ממש הכנתי שיעורי בית.

לא ממש, אבל אני מאמין שזה כי אני אני. יש אנשים שלא כיף להם כל כך. אני הייתי בחור רגיש שלא בדיוק עמד בדרישות הלימודיות. היו מורים מקסימים אבל לא כולם הבינו את הקשיים שלי. בסופו של דבר, תיכון זה סוג של תא לחץ ולי היה מאוד קשה להרגיש שייך. מצד שני, כן היו שם הרבה אנשים שכן התחברתי אליהם באיזה שהוא אופן, למרות השוני. אנחנו חברים מאוד טובים מאז.

היה לי קשה מול החבורות שהיו בתיכון, חבר'ה בני 17 שכל מה שמעניין אותם זה רוק פסיכדלי. רק באו ועישנו. אני באתי תמים, אבל הם היו בוודסטוק, משתעלים כבר בגיל 17 מדברים כאילו הם יודעים כבר הכל. פוזה של אמנים, שהיא ברובה הצגה, שפשוט לא התאימה לי אז. בקיצור, ייסורי ילדות ונעורים.

לעיתים קרובות אני מרגיש זר ולא שייך אבל כבר הרבה שנים שאני עובד על עצמי והיום אני כבר כן יודע להגיד שזה הכל כמו הולוגרמות. אם אתה שייך או לא שייך, זה קודם כל קשור לאהבה שלך את עצמך. הזכרון הריגשי שלי הוא לא טוב כי אתה בא בלי כלים לבית ספר תיכון. בזמנו גם היתה תחלופה מאוד גדולה של אנשים. אבל החיים כמו החיים, מעבירים אותך הלאה.

כיום אני חי ועושה את מה שאני אוהב. אני ג'יפאי (רוכב ואוהב ג'יפים) שמרבה לצאת לנסיעות שטח ואתגרים עם רכב. כתבתי בעיתונים על טבע ומכוניות, בעצם את הנושאים שפשוט מעסיקים אותי.

עם סיום התיכון, הרבה מהאנשים סביבי התכוונו לא להתגייס, החברה שהייתי בה לא ראתה צבא כייעוד. אולי זה נבע מאגואיזם, כמו שאביב גפן הטביע באותן השנים, "טוב למות בעד עצמנו". אבל אז התארגן גרעין נחל במצפה רמון, חברים שלי הלכו לגרעין הזה והחלטתי להצטרף. פחדתי מאוד. זה משבר רציני, כתבתי על זה שלא ידעתי מה זה צבא. רציתי להיות לוחם ישראלי עד הסוף אבל גם לא ממש הייתי מוכן וככל שעבר הזמן, ידעתי שאני לא אצליח בגלל הקשיים.

איכשהו נפלתי על קרבי, עם טירונות חי"ר וזה היה לא יאמן. אני רק זוכר ריצות בחושך וגישוש בין עצים. זו היתה תקופה מוזרה, קשה ובלתי נתפסת עבורי.

אחר כך באו עוד חבר'ה מגרעיני אמנויות כמו תלמה ילין, ויצ"ו וכו'. אנשים יותר מכל הארץ שכנראה הסתדרו יותר ממני.

עם השנים, אחרי מעבר תפקידים, כי פשוט לא התאמתי לשירות קרבי השתחררתי. ובאופן טבעי נמשכתי אחרי הכתיבה. ראיתי שאהד פישוף, אחד מהחברים, כתב על פופ ב"כל העיר", אז החלטתי גם ללכת על זה וכאן התחילה קריירה של עיתונאי.

כתבתי ב"כל העיר" ירושלים, ב"הארץ", "מעריב", "ידיעות", "מסע אחר".

היו שם כל כך הרבה שינויים, סגירות, קיצוצים והאינטרנט שהשפיע על המקצוע כי פשוט כבר לא היה כסף. היום כל אחד כותב ומצלם, פעם היו טורים שכללו כתיבה אישית, דעה, סיקור אותנטי…

אז המצאתי את עצמי מחדש, כל פעם במשהו אחר. יש תקופות שהחיים לא כל כך מסודרים, אבל בסך הכל אני מתעסק בדברים שאני אוהב.

אני עובד במשרד עורכי דין ענקי שיש בו אתר ותוכן, אני מוכר עתיקות וכתבים, אני אוסף נברשות ומכין גופי תאורה ויטנג' (תחת השם נגה) ויום אחד אני אמצא אוצר עתיקות, יש לי כשרון לזהות איכות.

כי זה לא קל. תמיד היה לי קשה מול דד ליין אז ההקפדות היו קשות, השכר לא היה טוב, מבחינתי אי אפשר להתפרנס מזה. זה הפך להיות מקצוע לצעירים או לזקנים ממש. הייתי ייחודי בזה שלא רציתי להיות מעורב בסקופים. זה דיי דוחה אותי כי אני רוצה להוציא דברים שלי, בלי להיות תלוי במערכות האלה. אין יותר מקום לטורים כאלה.

מערכות העיתונים צומצמו וצומצמו. העורכת עורכת מהבית וכתבים כותבים מהבית, בלי שכר של ממש וגם לצילומים לא היה כסף. אז היום זה רק תחביב, עכשיו עם הברזים אני חוזר ומתחיל מחדש. הפייסבוק הוא פלטפורמה טובה להתחיל ממנה.

אני באוניברסיטה הקוסמית, אז אני לומד לא לבנות מגדלים אלא להתקדם שלב שלב.

גם קריירה זה לא דבר אמיתי, זו הולוגרמה. כל אחד רואה מה שהוא רואה. ההליך והיצירה חשובים יותר, ככה שאם זה מצליח זה בונוס.

אני כבר לא מתעסק במושגים של חלומות. מה זה חלום? אני רוצה להינות עכשיו ולהיות מרוצה. יש לי פרוייקט שאני אשמח לפתח, אבל אני בסה"כ מבסוט מהעכשיו.

בני המחזור שלי ואני, אנחנו בני 52! הייחוד של מי שמתעסק באמנות, הוא שהגיל לא מפריע. תמיד אפשר ליצור, לשמור את הלהבה דולקת, להמציא את עצמך מחדש.

*אני מאוד אשמח לעזור לתומר למצוא את האיש או האישה שיסכימו להירתם לפרוייקט שלו. תומר מוכן לשאת בעלויות, אבל גם אני וגם הוא עוד לא ממש יודעים מה הכיוון. למי מכם שנשבה בקסמו, אתם מוזמנים ליצור קשר. איתי או עם תומר ישירות.*