הכר את הבוגר – טל קלאי

רגעעעעע יש גם טלולה בפנים!!!!! חפשו אותה בתמונות כי יש לי תחושה שבקרוב היא תבוא להרים לנו קצת את המצב רוח ( Tal Kallai מה אומר?)

יאללה!

*מי אתה?*

אני טל קלאי בן 39 ירושלמי במקור ותל אביבי בהווה, שחקן בתיאטרון הלאומי "הבימה", אמן דראג ויוצר.

*בין כל התחנות בחיים שלך, איזו היתה הכי משמעותית?*

לכל תחנה יש משמעות. את השיעורים בחיי אספתי מכל אחת ואחת, חוויות טובות או לא טובות שתרמו ותורמות לאדם שאני.

ובכל זאת, אני חושב שהתיכון לאמנויות ומרכז נורית קציר (עם "במת עשרה", תיאטרון הנוער) בהחלט תופס חלק גדול ומשמעותי ביניהן, הייתי כמו פרח נבול שטיפלו בו נורא בעדינות ונתנו לו את כל מה שצריך כדי לפרוח. יותר מאוחר, בחרתי גם לחזור לתיכון ולשרת בו בשנת השירות הלאומי שלי.

*מה משך אותך לתיאטרון?*

מילדות, לא היה אפשר אחרת. נמשכתי לבמה, למשחק ולהופעות. ביום הראשון בגן, אני ראיתי את ארגז התחפשות ואמרתי לאמא שלי שהיא יכולה ללכת, אין צורך בהסתגלות נוספות.

לא היה סיכוי שלא הייתי הופך לשחקן, זה לגמריי ייעוד. זה לא תמיד פשוט, אבל זה תמיד המקצוע הכי מדהים שיש. גם אחרי כל השנים, יום עבודה ממלא אותי בהתרגשות ובשמחה, המפגש מול הקהל מלהיב אותי. אני נהנה לעבוד בסוג אמנות שמשפיעה על אנשים, יכולה לעשות להם טוב, לגרום להם לחשוב, ליהנות, לספר להם סיפור.

*איך עושים את זה?*

אני חושב שבכל שחקן יש קצת מין הפסיכולוג- הצורך להבין את הדמות, את העולם שלה, את המחשבה שלה, מביא אותנו לחיות את התמצית שלה.

ככה שכל מה שקשור לטקסט, לשפת הגוף ולשאר הבחירות שאתה עושה בתפקיד, מגיע, נשפך ממך החוצה.

*וזה קורה גם כשאתה מגיע כדראג?*

לא בדיוק. אני משחק גם את יאנוש הסנדלר ההונגרי בהצגה "קזבלן". ההצגה רצה, מצליחה ועשינו מעל מאה חמישים הצגות. אבל יום אחד, ההצגה תרד ואני אעבור לדמות אחרת.

טלולה לעומת זאת, הולכת איתי כבר המון שנים. התחלתי להופיע איתה בגיל 16. אני גדל איתה, לתוכה ולצידה. כמו שאני מתפתח גם היא מתפתחת ומתבגרת איתי. היא קצת אלטר אגו, או קצת כמו סופרמן וקלארק קנט… היא מוצאת את השקט שלה ואת הגבולות שלה וזה כיף מאוד גדול.

ככל שאני השחקן או אני האמן משתכלל ופורץ עוד גבולות אז גם היא, עושה את זה בדרכה. וזה מיוחד כי זו דמות שנמצאת איתי כל כך הרבה שנים וזה מרתק בעיני. זה כל כך חלק ממני שאני לא חושב שזה אי פעם יגמר.

*מה זה אומר פורץ גבולות?*

דבר ראשון, במקצוע הזה, שום הצלחה היא לא ערובה לזה שתמשיך להצליח. גם אם ההצגה רצה כבר 200 הופעות, הערב לא יצליח ללא ההשקעה שלך. זו לא משרה אפורה שיושבים בה ואפשר לתקתק או לחכות לקידום. כל הזמן צריך להיות בתנועה, לזכור שהקהל הולך לראות את ההצגה בפעם הראשונה ולכן אסור להיות שאנן. כל ערב מחדש צריך לחיות ולספר את הסיפור במלואו. כל ערב יש פריצה של איזה גבול.

ושנית, פריצת הגבולות מתבטאת בתפקידים שונים, מעבר למה שנחשב כ"טייפ קאסט" שלך או דברים שנראים שיתאימו דווקא לך.

התפקיד הנוכחי שלי ב"קזבלן", הוא בכלל לא ברור מאליו מבחינת ליהוק, יאנוש הסנדלר שמאוהב בגיבורה רחל, שבכלל רוצה את קזבלן… קיבלתי הזדמנות לפרוץ גבול.

*זה לא מעייף? כל יום להתחיל מחדש?*

מבחינתי, השגרה מעייפת. כל פעם יש גילויי חדש, חיים חדשים. להבדיל מקולנוע או טלוויזיה, כלום לא נשאר בתיאטרון לנצח, אין פה שחזור, הרצה לאחור, טייק נוסף… כל פעם צריך לחיות את הדמות, את הטקסט, את ההצגה.

זה תהליך נפשי והמון פעמים זה דווקא עוזר להכנס לצרות של בן אדם אחר. לקבל, לחבק את המקום שלך כשקמת עם מצב רוח לא טוב, לשים את זה בצד ומתוך זה גם להעניק לדמות שלך צבע חדש.

*מתי אתה פוגש את טלולה?*

רק בהופעות. הדמות מקבלת חיים רק על הבמה. אני לא חי איתה והיא לא יוצאת לבתי קפה סתם ככה. היא חיה רק על הבמה כבר המון שנים.

*אתה זוכר את ההופעה הראשונה של טלולה?*

זה היה ב"לילה בר" בירושלים. ברחוב הנביאים, במסיבות גייז בהן קצת פחות הקפידו על גילאי הכניסה, ראיתי בפעם הראשונה אמני דראג, כל העולמות התחברו מבחינתי, משחק! גילום נשים!

בפורים, בערב במה פתוחה, עליתי בפעם הראשונה היו שם החברים מהמגמה ובהמשך הופעתי גם בבית הספר. במסיבת פורים, הגעתי בתור טלולה וזכיתי במקום הראשון. אני עדיין זוכר את הילדות בכיתה ז' שאמרו למירי נבון ש"זה לא פייר שהילדה מכיתה יב זכתה כי היא לא התחפשה".

למסיבת הסיום של כיתה י"ב, עליתי להופעת דראג עם כל הבנות של השכבה. היה לי גב ועידוד מהמורים והחברים, ככה שהרגשתי מחובק ולגיטימי.

*האם יש נקודות דומות בין אמנות התיאטרון אמנות הדראג?*

הבמה. שני העולמות הבימתיים הללו התפתחו המון בארץ. אבל יש הבדל גדול בצורת העבודה, במגוון, סוג הקהל שונה.

מבחינתי, כל השנים הופעות הדראג והופעות התיאטרון היו זה לצד זה. הייתי ב"גשר", ב"צוותא" "תמונע", המון פרוייקטים עצמאיים ובתשע השנים האחרונות שחקן להקה ב"הבימה". ההתפתחות שלי כשחקן תמיד היתה לצד ההתפתחות שלי כטלולה, זו תמיד היתה מקשה אחת של עשייה.

*איך זה מרגיש מאחורי הקלעים? זה נכון שיש הרבה פוליטיקה ותחרות קשה?*

גם בעולם הדראג וגם בתיאטרון יש תחרותיות וזה טבעי, אם זוכרים לפעול מתוך אהבה גדולה ואמונה גדולה זה יותר קל. יש רגעים קשים בהם לא תמיד תקבל תפקיד שמאוד רצית, יש אכזבות, יש כישלונות. מבחינתי הדרך היחידה להתקדם היא לעשות את שלך, להיות תמיד הכי טוב, למתוח את הגבולות של עצמך ולהאמין בעצמך.

נינה מהשחף אומרת במונולוג המפורסם

"עם השנים הבנתי שהדבר החשוב במקצוע שלנו זה לא הפרסום אלא היכולת לשאת את הצלב שלך הלאה באמונה".

חשוב לזכור שגם מרגעים קשים צומחים, העולם הזה קשה והרבה יותר קל לפרוש. אבל אני באמת מאמין שעם כל הקושי, צריך תמיד להמשיך הלאה לדבר הבא ואם הדבר הבא לא מגיע, אז ליזום. ממש ליזום בעצמך משהו. כמו שנינה אומרת, להמשיך הלאה באמונה פשוט להמשיך.

*בשנה האחרונה נבחרת לועד המנהל של ארגון השחקנים והשחקניות הישראלי שח"ם. בעיני מדובר בכבוד גדול. תוכל לספר לי קצת על הארגון?*

מדובר באיגוד השחקנים והשחקניות בישראל שפועל למען זכויותיהם. אחרי הרבה שנים בתחום, החלטתי להתמודד לועד, כי חשוב לי מאוד לשפר ולתבוע את זכויותיהם של השחקנים בישראל. הארגון הזה שומר, מתאגד, מוודא שלא ייעשה ניצול ומספק ייעוץ משפטי חינם במקרה הצורך.

לעסוק במקצוע הזה זה לא פשוט, גם ככה נדרשת השקעה בלתי נגמרת שלך. אתה העסק של עצמך, אתה בעל המפעל והמפעל הוא אתה! אתה כל הזמן צריך לשכלל ולהשתכלל וחשוב שיהיה לך גב במקרה הצורך.

זה מאוד מחמם את הלב שהתקיימו בחירות ונבחרתי.

יש המון המון שחקנים בארץ, יש גם הרבה בתי ספר וגם המון שחקנים שלא למדו באופן פורמאלי. או בקיצור- היצע מקומות העבודה קטן ממספר העוסקים בתחום. יש מקומות עבודה שחושבים ששחקנים יעבדו בכל תנאי או כנגד כל שכר. קצת כמו המשל של האיכר והסוס: לאיכר היה סוס, יום אחד האיכר האכיל את הסוס בפחות חציר וראה שהוא עדיין מתפקד. לאחר זמן מה, הוא הוריד שוב את מנת החציר והסוס- עדיין תפקד, חי ועובד… כך המשיך עד שיום אחד הסוס התמוטט. אחרי בית ספר למשחק אין לך גב, אתה לבד.

כשאני סיימתי את "ניסן נתיב" עברתי לתל אביב והמעבר הזה לא עבר חלק, לא הכרתי אף אחד ושום דבר. ארגון שח"ם עושה ערבי חשיפה, מארגן סדנאות ומפגשים. לאט לאט השחקן המתחיל, מתרגל.

זו עמדה קשה, למצוא את הידיים והרגליים שלך באופן כללי, לשמוע המון תשובות שליליות, אבל הקושי הוא בלהיות תלוי באנשים אחרים ובאיך שהם רואים אותך.

*איזו דמות לימדה הכי הרבה על עצמך?*

הדמות שלי בהצגה "דניאל בעלי" (כתב- מייקל מק'קיוור).

זו הפקה של "תיאטרון המשולש",

תיאטרון שמתעסק בהעלאת מודעות בנושאים להט"בים, בתמיכה מאוד גדולה של "הבימה". זה פרוייקט שאני יזמתי והבאתי לכדי ביצוע. את התפקיד הזה מאוד רציתי לשחק והוא נוגע בנקודות משמעותיות עבורי.

*הרגע הזה בהצגה, כשלרוי יורד האסימון על ההשלכות של העמידה העקשנית שלו כנגד "מוסד הנישואים". הוא כאילו מערבולת של כל כך הרבה דברים מבעבעים בהוויה הישראלית העכשווית- זוגיות (גם להט"בית אבל לא רק), נישואין, ממסד, ממשל, חוקים, קבלה של השונה (עדיין!!) ומנגד, המועקה הזאת שאין ברירה אלא להתכופף ולקבל את הנגזרות הללו. אני חייבת להבין מה דעתך. איפה אתה? אתה מזדהה עם המסר של ההצגה??*

כגבר גיי וגם כדמות מאוד פעילה בחיי הקהילה הלהטבק"ית אני חושב שגם המחזה מעורר נושא של מאבק קהילה זה לא דבר שנגמר- גם כשנראה שהכל טוב וורוד אז הטוב הוא עדיין לא שלם. כי יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות לשוויון זכויות מלא וזה לא יקרה אם ניתן לדברים לעבור לידנו ולא נילחם עליהם. הלוואי שלא היה צריך להילחם כל כך הרבה אבל אין ברירה. ממש עכשיו בית המשפט העליון אישר את האפשרות של זוגות להטב"קים לשיוויון מלא באימוץ וזה משמח מאוד. גם במערכות השונות במדינה מבינים ששוויון מלא הוא נדרש. צה"ל עמד לביקורת ציבורית גדולה, אחרי שידור כתבה בה סופר על עומר, בן הזוג של רס"ן שגיא גולן ז"ל (שנפל בקרב בבארי), שחווה התעלמות מקוממת מהיותו בן זוג שכול. במהלך ההודעה על מותו אנשי הצבא גילו חוסר רגישות שבעקבותיו שונה החוק והובהר על ידי משרד הביטחון ש"חוק משפחות הנופלים" יחול גם על זוגות חד מיניים. הטרגדיה במקרה של שגיא גולן ז"ל מאוד טלטלה אותי ואת הקהילה כולה. ההצגה שלנו "דניאל בעלי" מדברת הרי על מעמדם החוקי של זוגות חד מיניים. מיד עם חידוש ההופעות, הזמנו את עומר ואת בני המשפחה של הזוג, לצפות בהצגה והחלטנו שההצגות שלנו כולן יוקדשו לזכרו של שגיא גולן ז"ל.

*איך עולים כשחקנים לבמה בתקופה כזו? מה התחושות?*

ב7.10 עברנו כעם טרגדיה טראומטית כל כך גדולה ומטלטלת. וזה מאוד לא פשוט כאמן לגייס כוחות נפש לעלות לבמה שעליה אתה כל כך חשוף.

אבל בהופעות בפני מפונים בבתי מלון ולאחר מכן בהצגות הרגילות, נזכרתי שבאמנות יש כח גדול, זה ממש כמו לתת פרח לנשמה של הצופים.

אני לא אוהב את השימוש במילה אסקפיזם כי אנחנו לא בורחים או מחפשים לברוח מהמציאות ההיפך, להתמודד איתה ולהחלים ממנה. אמנות התיאטרון היא כלי נהדר.