הכר את הבוגר- דוד רוזנברג

אני דוד. נולדתי ב- 1992 בירושלים ובה אני גר לאורך כל חיי. גדלתי בסביבה של התיכון לאמנויות ומגיל צעיר אני מצייר. ההורים שלי ובני משפחה נוספים הם אמנים, ככה שלהתעסק באמנות, היה נראה לי מאוד טבעי.

אני אמנם לא מתפרנס מאמנות באופן קבוע, אבל אני עוסק בה לאורך כל חיי.

פה ושם יוצא לי למכור יצירות שונות בנוסף לעבודה היומיומית שלי, שהיא הנאה צרופה מבחינתי, גינון.

יש לי עסק לעיצוב ותכנון גינות, שזה משהו שאני מאוד נהנה ממנו ונותן לי הרבה השראה. צמחים מבחינתי זו אהבה ואני מושפע מהעבודה הזו מאוד, גם כשאני מתעסק באמנות בסטודיו. אני לא נמצא בסטודיו באופן יום-יומי, אבל כשאני הולך אני עובד מרוכז, משך הרבה שעות. כיוון שהרבה דברים בחיים נותנים לי רעיונות, אני גם מתעסק הרבה בלאסוף חומרים שישמשו ליצירה בהמשך, מה שנקרא "מעמיס לאוטו".

אחרי התיכון עשיתי שירות לאומי בנגרייה של מוזיאון ישראל ולקחתי חלק פעיל בהקמת תערוכות. הייתי אחראי על תהליכי התלייה, על העבודה עם האמנים, בניית הסטנדים, ריתוכים וכו'. עבדתי עם חומרים שונים כמו עץ, פרספקס, מתכות. הקמתי דגם של ההרודיאון, ובעיקר למדתי לעבוד עם חומר. עד אז התעסקתי ביצירות דו מימדיות, אז זו היתה ממש השתלמות שכללה כלים, חומרים ועבודה עם הידיים שלא הכרתי. "הנדימן" של המוזיאון. עד היום אני משתמש במיומנות שרכשתי בעבודה הזו בעבודות שלי, בהקמת תערוכות ובמתן פתרונות טכניים לאמנים אחרים.

אחרי שנתיים במוזיאון, התחלתי ללמוד תקשורת חזותית בבצלאל, אבל מהר מאוד ברחתי משם. לא זה היה המקום שלי. הרגשתי שאלה לימודים שאמנם דרשו ממני התמדה וכישרון אבל העובדה שאני הולך לבלות תואר שלם מול מחשב הכניסה בי חרדה. המחשבה על תקשורת חזותית בהתחלה, גרמה לי לחשוב שהלימודים האלה יוכלו להבטיח לי פרנסה קבועה או עבודה פרקטית באיזה משרד. אז ישר חזרתי למקום המוגן שלי במוזאון לשנה נוספת הפעם כעובד לכל דבר…

באותה התקופה עברתי לגור בבית מדהים ביפו 93 (ירושלים). בבית עתיק וענק שהפך להיות מרכז חיי. גרתי בבית הזה עם עוד חברים חדשים שהכרתי וכל העסק היה מאורגן ליצירה אמנותית חיה.

הגעתי לבית דרך חבר- לירם אמיר , בעלים של בר הטיפה לשעבר והיום של פיצה פלורה. הוא מבוגר ממני.

הבית היה ענק וישן, החלל מושלם להפקת אירועים. כבר לפני שנכנסתי לגור בו הם התחילו להפיק מסיבות מטורפות, שהיתי מגיע אליהן בעצמי, ככה שמאד התלהבתי שהוזמנתי להיות חלק מהעשייה של הדבר הזה. באופן קבוע עשינו בו מסיבות, כשכל אחד מדיירי הבית, שהיה אמן מתחום אחר, הציג בו או לקח חלק פעיל בהפקת האירועים. אנחנו ארגנו את הסטינג של המסיבה, אני ציירתי.

אחד החברים, קובי ווגמן, שהוא אנימטור מוכשר הכין מיצגים שמשלבים אנימציה. ירדן קולסי, בנה מכונות מדהימות שהיו מעין מיצבים קינטים, low tech בחלל. גלעד גרינברג היה מתכנת יצירות מודרניות דרך תוכנות וכרטיסים אלקטרונים. ולירם בעל הבית שהתחיל את הכל, היה המוח של המערכת. הוא איגד ובחר את דיירי הבית והתחיל את ליין המסיבות.

כל אחד מדיירי הבית היה תורם את חלקו האמנותי. אלה היו מסיבות גדולות, והיו מגיעים אליהן די ג'ייז מכל העולם.

המקום היה סוג של בית ספר.

באמת לא היה יום שלא היו בו דברים מעניינים. הייתה שם סצינה רצינית ירושלמית ולא היה רגע דל. לפעמים זה גם היה מעייף מאוד אבל הרגשתי כמו רוק סטאר.

אני הייתי הצעיר שבחבורה וזו גם הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי מהבית וניסיתי לחיות כאדם מבוגר. ניסיתי ישר להיות "מגניב" או "חלק מהחבר'ה" ועשיתי הרבה שטויות.

כולם היו בלאגניסטים אני הגעתי עם סוג של OCD, והייתי פאנט של סדר ונקיון. היתי צריך לפנות את החדר שלי בכל אירוע ומסיבה וזה שיגע אותי, ככה שבמובן מסוים זה היה כמו טיפול נפשי אינטנסיבי בשבילי לשבור את המנהגים שלי.

אין שום ספק שהחיים בבית הזה, עם השותפים האלה היו מאוד פוריים וביחד עם העבודה במוזיאון נחשפתי לאין ספור תחומים וחומרים.

לאחר שנה נוספת במוזאון ועוד קצת "התבשלות", החלטתי לנסות שוב את מזלי עם בצלאל הפעם במחלקה לאמנות.

התקבלתי והתחלתי את לימודיי. המחלקה היתה מקום להתפתחות אישית כי בתיכון ציירתי בצורה מאד גרפית, מחושבת ומוקפדת. יחד עם השינוי באורך החים שלי בדירה התחלתי להתנסות בטכניקות חדשות- לשבור את המנהגים שלי, להחשף לאמנים וסגנונות חדשים.

החיים שלי במהלך התואר היו מאוד מעניינים ובעזרת מורה או שנים (וכמובן שגם אבא שלי, צייר ודפס, מורה לשעבר במחלקה) הרגשתי שאני מסוגל לקדם את עצמי.

הייתי בן 22. שזה אומר צעיר ביחס לחבר'ה האחרים. אולי צעיר מידי, אני חושב בדיעבד, חשוב להגיע מגובש ללימודים כאלה.

האמת שלקחתי את זה ממש בטוב אפילו יותר מדברים אחרים. זה היה נראה לי כמו המהלך הנכון, הצעד הבא להתפתחות.

כולם נטשו את הספינה. ירדן קולסי, החבר הכי קרוב שלי, עזב ללימודים בהולנד. לירם המשיך הלאה ואני החלטתי לפרוש גם.

כשבאתי לבקר את החבר היחיד שכן נשאר, הרגשתי שלא השארתי שום דבר מאחוריי ו עזבתי ברגע הנכון.

יורם אמיר ז"ל, אבא של לירם, הרוח מאחורי הבית הגדול, היה צלם ואספן חלונות מבתים עתיקים. הוא היה אושייה ירושלמית מדהימה, דמות ידועה. טיפוס מגניב ומיוחד מאד. קשה לתאר במילים.

כמה חודשים אחרי שאבא של לירם נפטר ממחלה קשה, עשו מכל אוסף החלונות העצום שלו, מגדל חלונות ענק בגן הסוס במרכז העיר. זה היה פרויקט מטורף שהתמזל מזלי לעבוד עליו ולשפץ את החלונות העתיקים.

זה היה מאד משמח, מרגש וטרגי להקים את החלום של האיש שפינטז על העבודה הזאת ונפטר כמה חודשים לפני כן. הפרויקט נקרא "ארמון החלונות".

אני מרגיש שאני אף פעם לא אגיע לנקודת הקצה של הגילוי העצמי.

ברור לי שעברתי דברים והכל מאד מפתח כל הזמן אבל אני מרגיש שאני לא מפסיק לחקור שפות שונות, טכניקות. אני מאד ורסאטילי בעבודות שלי , כמובן שיש קו מנחה וסגנון מסוים אבל לאו דווקא רואים חותמת ברורה בעבודה – תרתי משמע.

אני חושב שזה טוב לא לנסות לסגור את עצמך – לגלות דבר אחד יחיד או טכניקה מסוימת ולהתקע רק בה.

מבחינת יצירה, אני כולי מחוייב לאמנות ולקול הפנימי שקורא לי ליצור.

זה חייב לעניין *אותי* וכל עוד הצורך ליצור מונע מתוך הצורך להרוויח כסף, אני לא אהיה שם. זה לא מקום שמעניין אותי וגם הכסף בהקשר הזה לא מעניין אותי.

לא אכפת לי לעשות את הכסף שלי מגינון ולא מגלריות.

גלריות מתחלקות לשתי קטגוריות – גלריות מסחריות שמחפשות לעשות את הרווח שלהן במכירה, לעומת גלריות מעניינות יותר שבוחרות אמנים באמת מעניינים, לאו דווקא שמות גדולים, מחפשים אותם ואת היצירה שלהם מתוך עניין.

אמנים צעירים שנוטים לפנטז על "לחיות מהאמנות" שלהם ולחשוב שלשם הם צריכים לשאוף, סותרים מבחינתי, את הרעיון של האמנות שלהם.

אמירות כמו "תתן לנו עוד מהקו הזה", כאילו שאתה עובד בקו ייצור או "תעשה לי כאלה בהזמנה" או "תכין עוד עבודה כמו זו שהצגת אז בצבע טרי", יישמעו, במוקדם או במאוחר. זה לא איך שאני רואה את עצמי בעשייה שלי, מבחינתי זה בכלל לא הייצור אלא התהליך. זו הדרך שעברתי כאמן עם החומרים.

אני תמיד אומר, זו פריבילגיה להיות אמן, יש כל כך הרבה דברים לדאוג להם בחיים – תשלומים, דירה, ארנונה, חשבונות , הכל לוקח זמן ודורש כסף. בנוסף לזה, מצופה ממך כאמן פעיל להראות נוכחות בזירה, לעשות מינגלינג, לשלוח קולות קוראים ולהחזיק סטודיו. הכל זמן ועלויות.

להיות קשוב לעצמך. לא צריך לסבול בשביל האמנות שלך. אני מנסה להיות נאמן לעצמי ועושה מה שאני אוהב, מתי שבא לי.

*ובכל זאת אתה מציג בכל מיני מקומות. "צבע טרי" לדוגמה. איך היתה לך החוויה לעבוד בפלטפורמה הזו?*

מבחינת מכירה הלך לי טוב מאוד וזו גם היתה חוויה טובה והרגשתי מסופק. במקרה הזה הגעתי לשם באמת בשביל למכור.

"צבע טרי" היא אחת המקפצות הכי טובות בארץ, לאמנים בתחילת דרכם. למרות שהיא מונעת נטו ממטרת מכירה וכסף, יש בה איזון.

צריך לחשוב על הדברים וכן לכוון לסוג האמן שאתה רוצה להיות, לזכור מה אתה רוצה ומחפש. לא ללכת שבי אחר המכירות.

צריך להתחבר עם אוצרים עצמאיים וצריך להיות על "קולות קוראים". כל מי שיש לו נטייה לחשוב שהוא יוכל ליצור ולשבת ולראות גלריות, אוצרים או מוזאונים רצים אחריו כדי להציג, טועה. אתה צריך לשווק את עצמך.

זו עבודה בפני עצמה, בבצלאל לא מלמדים אותך את הכלים האלה בכלל ובגלל זה הרבה אנשים יוצאים בשוק ביום שאחרי וממשיכים בחיים בתחום אחר לגמרי, גם מטעמים כספיים- וזה מובן.

כיום אני אולי לא ממצה את עצמי אבל אני לא חייב לאף אחד שום דבר. אני חופשי.

וגם זה לקח זמן, האסימון של החופש האמנותי נפל כשיצאתי עם חברים לעשות גרפיטי. זה היה מעבר חד מציור מסורתי, לעבודה מכל הבא ליד עם פחיות וצבעים, במקום קנבסים או דפים קטנים. פתאום אני מתפרע על קירות ענקיים. עובד ומפעיל את הגוף. התחלתי לחקור את האמנות שלי. חברות גדולות ומשרדים ביקשו ממני ציור קיר על בניין גבוה. הפקה של ממש שאני צריך לארגן בשבילה מנופים או הקרנה או צורת עבודה אחרת. ככה שאפשר למצוא נישות מסוימות בהן סל הכישורים שלך יכול לעזור לך להתפרנס, שלא ישתמע מכל מה שאמרתי עד עכשיו שזה בלתי אפשרי.

אין לי ממש מודל. זו רק התפישה שלי אבל אם לבחור במישהו אז באסקיאט או אמנים אחרים שהתחילו כunder dog. אמנים כאלה שלאו דווקא באו מבית ספר יוקרתי כלשהו, אוטודידקטיים. ועושים עבודות בלי להתחשבן, רק תשוקה.

זה משהו שגם למדתי מאבא שלי, למרות כל הכישורים שיש לו בתחום, מאסטר של תחריט, רשם מטורף ואמן בנפש, הוא לא רודף אחרי הצלחה, לא מחפש גלריות או קשרים ודי נמנע מהצד הזה של עולם האמנות.

ברור שאני משוחד אבל מדהים אותי לראות את התשוקה שלו לרשום, הוא לא מפסיק לרגע. גם כשהוא נח במיטה הוא מצייר רשומים מדהימים ביד שמאל ועיניים עצומות, לדעתי הוא אחר הרשמים הטובים שראיתי.

בד"כ לפני תערוכות אני חווה הרבה מתח וחרדה קלה. אולי ספק פנימי של איך אנשים יסתכלו על זה או מה אציג אבל דווקא פה היתה לי תחושת חופש, שחרור. דבר שלא היה קיים אצלי לפני 12 שנה כשהצגתי את תערוכת הגמר שלי בתיכון.

העבודה המרכזית שעבדתי עליה לתערוכה, היא מעין קולאז' של "ready made". אין בוא שום נגיעה ציורית. אלא התייחסות חומרית, תלת מימדית. זה עבודה מסגנון שחדש לי.

כשהייתי בתיכון ניסיתי להרשים אחרים, בעיקר לקראת תערוכת הגמר. וזה קצת משעשע אותי כיום, כי זה משחק על התפר שבין הביקורת העצמית שלנו והיכולת להיות יותר פתוחים, יותר מתנסים, יותר גמישים.

לפני שבוע תליתי בסטודיו שלי , עבודה מתערוכת הגמר בתיכון. זה מאוד שונה ממה שאני מתעסק בו עכשיו וזה תלוי שם בגאווה, אני גאה בדרך שעשיתי.

זה היה מצחיק ונוסטלגי, היה לי מאוד כיף באמנויות. זו הייתה חוויה נהדרת אבל אני כיום רחוק מזה ולא שמרתי על קשר עם חברים.

בית הספר היה מאוד מיוחד. כמעט כל יום, כבר שנים, אני עובר ליד בית הספר אבל לא נכנס אליו.

כליל, שלמדתי איתה בבצלאל, היא רכזת חטיבת הביניים והיא זו שפנתה אליי.

זה מצחיק לחזור ולראות פרצופים מוכרים, אנשים שעדיין שם! כאילו כלום לא השתנה. מורים שלמדתי אתם ימים ושעות.

שמחתי לראות ציונה שנשארה בדיוק כמו שזכרתי, כל כך נחמדה וחיובית אחרי כלכך הרבה שנים.

הבניין החדש מרשים מאוד! למרות שאני אהבתי את הבניין השבור, עם המחששות שלנו, הבור שחפרתי מעל הקיוסק, שהיתי יוצא ממנו לעיר בכתה ז', מתגרה בחברים מחוץ לגדר.

אני לא יודע אם אני יכול להצביע על אחת כזאת. אני עובד כל כך הרבה וזו תפישה מאוד שונה מיצירה שהיא ציור קלאסי שאתה חוזר אליו עוד ועוד במשך תקופה. את העבודות שלי אני בד"כ מסיים בסשן אחד או שניים. זאת צורת עבודה שנקראת ALLA PRIMA -עבודה בפעם אחת והיא כולה מוקדשת כדי להנציח את הרגע. זה מה שאני יותר מתחבר אליו כיום. ברור שלפעמים אני בוחר להתעמק בפרטים אל מול המופשט האקספריסיבי.

גם באופי שלי ככה, מונע מהאש הפנימית והולך על הדברים בצורה טוטאלית וסופנית מן הסתם, זה מתבטא בעבודות שלי.

אני מאוד נהנה מלנסות להבין דרך העבודה, מה היו הנקודות המקשרות, מה קרה בדרך. ואני פחות טוב בלדבר על העבודות או לכתוב את הטקסט אז אני עובד עם אוצרים שכותבים את הטקסט ומדברים איתי ויחד אנחנו מגבשים את הטקסטים ואת התהליך לפעמים.

איזה קטע, אהד פישוף, היה מורה שלי בשנה ב' נדמה לי. כן אני מתחבר, יש הרבה עבודות שבכלל לא צריך לדבר עליהן, לחפור ולטחון רעיונות גדולים, הן מדברות את עצמן. אבל כמשהו כללי יותר, אני לא חושב שלא צריך לדבר בכלל על יצירות. יש אנשים שהולכים לראות תערוכה וישר רצים לטקסט המצורף. לקרוא על העבודה, לקרוא על האמן. לפני שבכלל הסתכלו והתרשמו מהיצירה או מהתערוכה עצמה. אני אוהב קודם כל להתבונן בעצמי, להסתכל, להתרשם לראות מה שזה מעורר בי, מבלי להיות מוטה מהטקסט. ואז להגיע אליו.

כן, אני הולך לפתיחות של חברים בכל מיני גלריות. מבקר במוזיאונים בעיקר כשאני בחו"ל.

אני משחק עם דברים. יציקות, שכפול חפצים שיש לי בבית מכל מיני חומרים- לשנות להם את הצורה ולעוות אותם, אני מלמד את עצמי דברים שמעניינים אותי.

מה שאני חווה כיום, וזה קורה רק ברגע שאתה לא במסגרת, זה להיות הרבה לבד. במסגרות השונות תמיד תהיה תחרות מאחרים, קונטרה, מנחה, לוח זמנים. אלה דברים שעוזרים לך להתקדם.

כשאתה לבד בסטודיו, צריך משמעת ולדעת להתמודד עם עצמך. אמנים מאד עסוקים בעצמם – גם אני , אבל אני חושב שלצור בסביבה מפרה ויוצרת ולהיות חשוף לאמנים זה דבר חשוב מאד,

אני משתדל לא להעתיק ולהיות אותנטי לעצמי, אבל אני כן נחשף לטכניקות חדשות לי ומשאיל רעיונות לתוך העבודה שלי.

גם בגינון יש אלמנטים דומים אז כדי לא להיות לבד כל הזמן, שכרתי עובדים. מעבר לזה שהם עוזרים לי בעבודה, זה גם נעים לי.

לעשות משהו כל החיים בלי לעצור ולראות שאתה מבסוט. זה לא שאני במקום גבוה מהבחינה הזו. אבל ביניניות מבחינת עצמך זה מקום מאוד רע להיות בו. עדיף לשאוף למקום שאתה מוצא בו עניין. בין אם זה לשתול צמח או לעשות משהו אחד שאתה אוהב בכל יום. מילה גדולה להיות מוצלח או להצליח.

להיות שמח עם המשפחה שלי ושהם יהיו בריאים. לדעת פחות דברים קשים וטראגיים מבעבר. להרגיש שאני לא צריך לשאוף ליותר מידי. לחיות טוב, להרוויח מספיק, לזכור שלא הכל טוטאלי ולהגשים את עצמי מבחינה אמנותית. בקרוב אהיה אבא, אז אני גם מאחל לעצמי להיות הורה טוב, לתת דוגמא טובה, להשתפר וללמד את הבן שלי מה שאני יודע, לתת לו את החופש לעשות מה שהוא רוצה.