בוגר מגמת אמנות לשנת 1997. הוא חובש כל כך הרבה כובעים ובכל זאת, אין שום ספק ביכולת שלו לתמרן בין התפקידים שהוא לוקח על עצמו. מאוד שמחתי לדבר איתך גיל, תודה רבה!
*מי אתה?*
כבר הרבה שנים שאני איש חינוך ואמן. במקרה התגלגלתי לחינוך בלתי פורמלי ובאמנות אני עוסק, בשבילי.
התקופה שלי בתיכון לאמנויות הייתה מאוד משמעותית עבורי, מאוד לא מצאתי את עצמי בבתי הספר בהם למדתי קודם וזה היה מקום שהיה לי בו טוב. לא הייתי תלמיד נהדר אבל החברים והעיסוק באמנות היו זכייה, את מהמסלול שלי כאמן התחלתי שם.
המפגשים עם המורים השונים, עזרו לי לעצב את עצמי ואני זוכר את השיעורים עם נילי פטיש, בהם למדנו ציור, את שיעורי הפיסול עם פול טיילור ואת המורה דודו סויסא שגב! כמשמעותיים מאוד. הבן שלי לומד באמנויות והדבר הראשון שהוא עשה בבית הספר, זה לשלוח לי סלפי עם דודו!
אחרי התיכון המשכתי בכיוון האמנות. למדתי בסדנא של ישראל הירשברג, עשיתי שני סמסטרים בבית ספר לאמנות באיטליה ומשם דברים התגלגלו. יש לי עבודות באוספים מגוונים כמו, מוזיאון ישראל, יד ושם ובעוד אוספים פרטיים בארץ ובחו"ל.
הצגתי תערוכה רחבה במתחם התחנה בתל אביב של עבודות מכל מיני שנים, שהייתה בעיקרה, מבוססת על צילומים ישנים שאבא שלי שמר. את הצילומים אספתי לאחר מותו במהלך פינוי הבית והתחלתי לעבוד עליהם בעצמי. יצרתי היסטוריה אלטרנטיבית, בלי הסברים, עם המון דימויים, חלקם משונים ורובם בשחור לבן.
מאוד התחברתי אל התערוכה הזו ואהבתי אותה. חלקים ממנה גם הוצגו ביריד האמנות של לונדון.
*למה קראת לתערוכה בלונדון שרידים?*
זה תרגום המילה Relic שהם שרידים של קדושים בכנסיות שמשכו עולים לרגל.
חשוב לי לנתק את הדברים, החומרים ליצירה היו אישיים אבל נקודת המבט שלי כיוצר, הייתה ועודנה, חיצונית ואפילו מרוחקת. בלי יותר מידי מעורבות רגשית, מעין תיעוד היסטורי ופחות שופע רגש.
הצד המחקרי מושך אותי, להיות מביט מהצד ולהסתכל על דברים מנקודת מבט חיצונית, לא מתוך הסיטואציה.
*בכל היצירות? זה מאפיין אותך כיוצר?*
לא. זו היתה הסדרה הזאת.
*ואיך מפה הגעת לחינוך?*
עבדתי הרבה שנים במד"א ירושלים. אלה היו השנים הקשות של האינתיפאדה השנייה. הייתי חובש בעיר ונוכח כמעט בכל האירועים הטראומטיים שעברו עליה. אחרי תקופה, החלטתי שאני רוצה להתעסק בצדדים יותר בריאים של העולם, אז השתלבתי כמדריך בפנימייה בתיכון למדעים ואמנויות "יאסא". כמדריך קבוצה גרתי בפנימייה ואחרי מחזור וחצי, כבר ניהלתי אותה. התחלתי את הדרך שם כשאני בן 26 ונשוי. יצאתי משם בגיל 40 עם משפחה ושני ילדים. הילדים שלי נולדו לתוך החיים של הפנימייה וכמובן שזו לא רק היתה העבודה שלי, אלא גם החיים, הכל מעורבב ביחד.
בבוקר הייתי הולך לסטודיו והמשך היום היה מוקדש לניהול הפנימייה וחיי המשפחה. הכל באותו המתחם, הכל ביחד, הכל כל הזמן.
*תוכל לספר קצת על התיכון למדעים ואמנויות?*
התיכון למדעים ואמנויות הוא בית ספר ופנימייה, למרות שכיום לומדים בו גם תלמידים ירושלמים שגרים בבית שלהם. לומדים בו חבר'ה מחוננים ומצטיינים מכל הארץ, הם מאוד חזקים בתחומי מדע, מדעי הרוח, אמנות או מוזיקה.
*מה זה אומר לנהל פנימייה?*
להיות מנהל פנימייה זה להיות מי שאחראי על התהליך החינוכי שלהם לכל אורך היממה. על השלמות הפיזית והנפשית שלהם ועל יצירת הסביבה הכי טובה שאפשר לצמיחה. זו עבודה מקיפה מאוד, שדורשת עיסוק בהמון תחומים- מתקלה טכנית שצריך לפתור, דרך ליווי של תלמידים לכל מיני דברים משפחתיים מורכבים ועד ללעזור להם לפתור קשיים בחדר. כל שנייה, להתעסק במשהו אחר. בשנים האלה הפכתי לאדם שיודע לעבוד עם הכל.
אין הפסקה. זה ממלא את כל החיים וזה כל הזמן להיות בעבודה. היום בעבודה שלי, אני מרגיש שאני בחצי נופש. יש סופ"ש, יום העבודה מסתיים בשעה מסויימת, לא הכרתי את זה קודם.
*מה התובנות שלך מהתפקיד?*
גמישות ומכונות לשינויים, זה משהו שלא היה קיים בי לפני כן והיום אני ממש לא מתרגש משינויים בתכניות. זה כלי חשוב מאוד, לדעת להתאים את עצמך למשהו שהוא מעבר לשליטתך.
הבנתי שאני גם טוב עם לחץ וגם נהנה מאקשן. בזכות זה שהתחלתי כחובש במד"א, אין בי פחד מלהתמודד עם מצבי חירום, זה בהחלט הקל בעבודה.
אני גם הרבה שנים מתנדב באיחוד הצלה, התפקיד של כונן שמוקפץ לאירועים משאיר אותי דרוך ובכושר. אז בהחלט יכול להיות שלחץ והפתעות מתדלקות אותי.
*נשמע מאוד אינטנסיבי ובכל זאת, זה לא מה שגרם לך לעזוב, נכון?*
ההחלטה לעזוב נבעה מתוך רצון להתפתח, החלטתי שאני רוצה לעשות חיבור בין האמנות והחינוך. השלמתי לימודי הוראה באמנות, הקמתי תכנית של אמנות בין תחומית בתיכון "ביכורים" בעין גדי, שהוא גם פנימייה, אלא שהפעם לא חייתי בתוכה. מלחיות במקום העבודה שהוא גם הבית שלי, עברתי ללעבוד במרחק של שעה וחצי נסיעה מהבית.
לא הרבה אחר כך, הציעו לי להקים מגמת אמנות בתיכון "הניסויי ארגנטינה" וזה מה שאני מתעסק בו היום. אני מאפשר לתלמידים את מה שהיה לי כל כך חשוב, חיבור. אני מושקע ומאמין ברעיון של לתת לבני נוער כלים להתעסק בשפת האמנות.
*האם העובדה שאתה גם איש חינוך משפיעה על העבודות שלך?*
בהחלט. אני לא מצנזר או שוקל פעמיים לפני יצירת תוכן, אבל העיסוק בחינוך לוקח אותי לכיווני חשיבה על איך אמנות משפיעה על אנשים או גורמת להם להתפתח.
*מה כמורה אתה לומד מהתלמידים?*
אני לומד המון, דבר ראשון, חיבור לנעורים. או יותר מדוייק, חיבור לנעורים כמו שהם היום. זה בא לידי ביטוי בעיקר בשפה, בסלנג שגם משתלט עליי לעיתים קרובות ומעורר צחקוקים בקרב הילדים שלי… המילה "הזייה" לדוגמה, מאוד מצאה חן בעיני ואני משתמש בה בלי בושה. אבל, בפן רציני יותר, זה באמת משאיר אותי מחובר למקום בסיסי שלי, לזכור את החוויה הזו של להיות נער בגיל הזה. לזכור עד כמה זה גיל מאתגר ולא פשוט, ולעבוד מתוך המקום הזה.
אני גם רוצה להגיד שזה מאוד משפיע עליי כשאני שומע מהתלמידים שהם אוהבים עבודות שלי, זה מרגש אותי כי זה אומר שאני מדבר לאנשים שהם עכשיו בתחילת דרכם ושהתוכן רלוונטי, זה לא נראה להם מנותק או לא קשור.
*האם יש פה מקום ליחסים דואליים שבין אמנים או שאתה במובהק רק מורה?*
ההגדרה "אמן" היא קצת חמקמקה וכשהיא עולה על הפרק היא גם נוטה לקבע איזה משהו שבעיני הנערים עוד לא צריכים, לכן אני לא פונה אל עצמי או אל התלמידים ככה, אנחנו אנשים שמתעסקים באמנות והדיבור סביב אמנות הוא מתוך העבודה עצמה.
*מה זה אומר להיות מנהל מגמה?
מה היה החזון והאם הוא לובש צורה מול עיניך?*
החזון שלי שכל הלימודים במגמה יהיו מאוד מחוברים אחד לשני. לימודים עיוניים שמחוברים לסדנאות המעשיות וכמובן, לאפשר לתלמידים למצוא את הקול האישי שלהם. לתת להם לחפש את עצמם, גם אם זה אומר לזרוק אותם למים. אני שם כדי לעזור להם להגיע מתוך עצמם לפרוייקט, כמנטור, כמכוון, כתומך. העבודה הקשה, עליהם. גם כשזה מתסכל לכוון ולא לפתור את הדברים בעצמי, אני משתדל לחשוב יחד איתם ולא לתת תשובות.
אני מאפשר להם ליצור עבודות שונות כשהמשימה היא למצוא את עצמם באופן הכי עצמאי שאפשר.
המגמה הזו, נפתחה השנה לראשונה, תוך שלוש שנים נדע, אם הנסיון הצליח.
*מה יחסך לירושלים?*
אני לגמריי ירושלמי. יש לי האופי הירושלמי שזה מין משהו קצת מחוספס יותר מערים אחרות כי מה לעשות, ירושלמים גדלים במורכבות גדולה. החיים בירושלים אינטנסיביים ואני אוהב את זה.יש לנו שפה מיוחדת, לא רק באוצר המילים, אלא גישה אחרת לחיים והכרות עם אוכלוסיה מגוונת. אני לא רואה את עצמי משנה כיוון, למרות שכל חבריי האמנים עברו לתל אביב, אני תמיד כאן. יש חיי אמנות מעניינים בירושלים. תרבות אינדי של אמנות ירושלמית שהיא שונה מהמרכז, זו סצינה פחות מסחרית, יותר אותנטית ויש בה לא מעט שיתופי פעולה. אז אני בעד ירושלים, אם כי כיום, אנחנו גרים במבשרת 
*איך אתה בונה לעצמך לוז?*
זה טטריס. איך להצליח לשמר את כל הדברים. לפעמים יש תסכול כשאני לא מגיע מספיק לסטודיו אבל לא היה שום שלב שהעבודה שלי כאמן נעצרה. זה תמיד שם, גם אם יש פחות זמן פיזי זה לא אומר שאני מפסיק ליצור, זה רק שהזמן יותר ממוקד ושאני צריך לעבוד מרוכז. אני תמיד בתוך האמנות וזו ההנאה הגדולה שלי.
*כאמן עצמאי איך אתה ניגש לעבודה? איך נראה תהליך היצירה?*
כל מה שמסביב זה חומרים ליצירה. זה יכול להתחיל מפיד באינסטגרם, הנוף שהלכתי בו והדברים שאני עובר באופן אישי. אני עובד הרבה שנים בסדרות של עבודות ומתאם או בונה פאזלים. לפעמים אני מסדר אותן אחרת ונהנה לראות את האפקט שלהן אחת עם השנייה כי כל העבודות של מתחברות בסופן למשהו אחיד או אחד.
אני עסוק בהרבה תכנים שהם לא בתוך האמנות באופן קלאסי. רכשתי תואר ראשון בלימודי תרבות וגם התואר השני שאני עושה הוא רחב- פילוסופיה, ספרות, קולנוע תרבויות שונות.
*האם יש לך מסר כלשהו להעביר למישהו, למשהו?*
לתלמידים. לא נורא! תקופת גיל הנעורים תחלוף, כך גם הבלבול.
*למה הם ככה מבולבלים מה מבלבל ילדים היום?*
יש להם כל כך הרבה, גירויים, חשיפה לתכנים שלא תואמים לשלב ההתפתחותי שלהם. אז הבלבול הוא בין להיות ילד או מבוגר. שינויים פיזיולוגיים תמיד היו שם, אבל לא השפע.
אני מאוד משתדל להצליח להיות דמות משמעותית לבני נוער, לא בשביל לעשות להם הכנה לחיים אלא להיות איתם ברגע הזה. המורים שהיו לי משמעותיים במהלך התיכון, הולכים איתי לאורך כל הדרך. חשוב לי להיות האדם הזה שנמצא שם עבורם.
*מה תאחל לעצמך?*
להמשיך להיות מסופק ממה שאני עושה ולהשתדל להנות מהדרך.