הכר את הבוגר – אביב חנוך

אני ממליצה לכם.ן לרוץ ולצפות במופע הנהדר בכיכובה של אחת מהדמויות המפורסמות על במות הדראג בישראל.

(פרומו למופע יצורף פה לראיון…)

או לפחות להתחיל לעקוב באינסטה המהמם של הדיווה

Milky_vinyl

תודה אביב, היה תענוג להכיר אותך וקצת ממאחורי הקלעים של הגברת מילקי ויניל ועולם הדראג.

*מי אתה?*

אני אביב חנוך, בן 30 מתל אביב, כרגע.

אני אמן איפור, בעיקר איפור במה, אפקטים ואוונגרד. אני מלמד איפור אצל רווית אסף.

אני גם מלכת הדראג מילקי ויניל.

אני מופיע על כל מיני במות ובכל מיני אירועים.

אני בוגר התיכון לאמנויות, מחזור כ"ג במגמת אמנות.

*יש איזה שהוא קשר בין האמן שהיית בתיכון לבין החיים המקצועיים שלך כיום?*

תמיד הייתי בנאדם אמנותי, תמיד אהבתי לצייר ולהופיע.

כבר מגיל צעיר מאוד נמשכתי לבמה ובעיקר לדראג. בשנות ה90 אהבתי מאוד את בנות פסייה שראו אותן הרבה בטלוויזיה.

בגיל 16, סביב כיתה י' או י"א התחלתי להכיר את ערבי הדראג הירושלמים שהיו בפאב "הקצה". נהנתי לצאת לשם וככה הכרתי את טלולה, למרות שכבר בגיל 12 ידעתי מי היא.

התחברתי לדראג ואולי שם אפשר להגיד, זה התחיל. להופיע כדראג ניסיתי רק אחרי התיכון אבל עד אז אהבתי לצפות במופעים.

*מה היה המופע הראשון שצפית בו?*

מופע הדראג הראשון שראיתי היה בערבי הגוולעלד בירושלים. בפעם הראשונה בלייב, אני לא יודע אם הייתה איזו תחושה קוסמית, אם לשם את מכוונת. לא היה עילוי או פרפרים בבטן אבל אהבתי את זה בתור צופה. נהנתי והתחלתי לעשות את זה אחר כך בעצמי.

*תספר לי קצת על הגילגולים שעברת*

בסוף התיכון, עשיתי שנת שירות בשומר הצעיר, שאחריה התגייסתי. היה לי מסלול קצת בעייתי שנגמר אחרי 5 חודשים ואז עזבתי את ירושלים.

עברתי למרכז ועבדתי בקונדיטוריה בתדמור, במקביל להופעות דראג שהתחלתי להתנסות בהן.

אחרי 3 ומשהו שנים בקונדיטוריה מאסתי בזה ועברתי למלצרות שהיה מקצוע יותר סבבה, יותר פאן, יותר כסף, פחות עבודה וככה גם יכולתי להשקיע יותר בדראג.

אחר כך התקדמתי וגם למדתי איפור אצל רווית אסף.

כל זה תוך כדי שאני מופיע ועובד בלבנות לעצמי שם, שזה אומר לראות ולהיראות. ליצור קשרים, לפגוש את האנשים הנכונים. היום זה שונה, בדור האינסטגרם. זה היה קיים כאינסטגרם, אבל זה ממש לא היה כלי שיווקי כמו היום. זו הייתה עבודת רגליים, שיראו אותך, ידעו מי אותך ויזמינו אותך להופיע.

טלולה היתה איתי בקשר אישי והיא נתנה לי במות וככה יצרתי יותר ויותר קשרים.

תמיד עדיין מלצרתי כדי להתפרנס וככה בעצם נראו החיים שלי עד יולי 2015. ביולי 2015 החלטתי לעשות צעד, לעזוב את ישראל ולנסות את מזלי בארצות הברית. חייתי שם 4 שנים וגם שם השתדלתי להופיע כמה שיותר. כל הזמן עשיתי כל מיני עבודות כמו מלצרות, טלמרקטים, מכירה של מוצרי ים המלח… כי צריך לשלם שכר דירה.

אבל, יצא לי להופיע שם על במות גדולות מאוד כמו המיאמי ביץ' גיי פרייד,

יצא לי לעבוד עם כל מיני מלכות מאוד מוכרות בעולם כמו הדראג רייס.

מצאתי את עצמי במקומות מפתיעים ובעצם מגשים את החלום.

*מדהים! מה בעיניך הוביל להצלחה הזו?

ואיך הכל המשיך כשחזרת לארץ?*

זה היה (ועדיין) ערבוב של מזל, כישרון, עבודה קשה וקשרים.

אחרי 4 שנים חזרתי לארץ ופתאום גיליתי שהכדור המשיך להסתובב גם בלעדיי ואני שוב היתי בסיטואציה של לבנות לעצמי שם. למרות שבמקום שלי, אני כבר הרבה יותר מתקדם מבחינת קריירה, הרבה יותר מפותח מקצועית אבל הדור הצעיר שהגיע, לא ידע מי אני.

אז שוב התחלתי לעבוד קשה כדי לחזור לתודעה של הציבור וכדי שיתנו לי במה.

*מה זה אומר? איך עובדים בשביל הזדמנויות בתחום הזה?*

זו שוב הייתה עבודת רגליים של ללכת להכיר אנשים ולגרום לזה שידעו מי אני. יש הרבה אנשים שזכרו אותי מפעם אבל האתגר האמיתי היה לכבוש את לב הקהל שלא הכיר.

חזרתי לארץ בסוף 2019, ממש לפני הקורונה. ככה שפתאום להתפוצץ ולתת את כל מה שאני כבר מנוסה בו לא יכולתי.

קורונה, סגר, לא הופעות, כן הופעות. תקופה קשה, אבל בסוף זה הצליח.

כיום אני חבר בדראג בראנץ', אנחנו עושים סיבובי הופעות בכל הארץ.

המפיקים שלנו הם מפיקי מופעים מאוד גדולים שמביאים מלכות ומופעים שהם הכי איכותיים מחו"ל.

אנחנו מופיעים במשכן האופרה, ברידינג 3, מצעדי גאווה, תקשורת. בנוסף להופעות קטנות, חלטורות, מסיבות רווקות.

מחר לדוגמה אני אופיע עם טלולה באירוע של עיריית תל אביב.

*מה כיף בזה? ממה אתה נהנה?*

זה כיף לקבל פרגון על היצירה שלך, על מה שאתה אוהב לעשות ובעיקר לעשות את מה שאתה אוהב. אני גם מאוד נהנה מאהבת הקהל, מההתארגנות למופע, מההכנות.

*במה אתה מומחה?*

זה משהו שהוא קשה לי להגדיר כי דראג זה שילוב של צורות רבות של אמנות. זה לא שחקן תיאטרון שהופך לדמות, זה לא רק זמר ששר, זה לא מאפר שהוא רק מאפר.

זה מין מישמש שהמוצר הסופי שלו הוא, אם נסתכל על זה באופן רחב יותר, בידור להמונים.

אולי אני אסביר את זה יותר, זה בידור אבל כזה שיש בתוכו ז'אנרים שונים וזה תלוי בסוג ההופעה.

יש מופע שהוא יותר אמנותי, יש מופע עם אמירה פוליטית או חברתית.

יש מקום בתוך התחום שהוא בידור זול כדי לעשות שמח. לדוגמה מלכות דראג שמופיעות במסיבות רווקות, אין שם אמנות מעבר ללהרים, להצחיק, לעשות שמח, לעשות נעים וטוב.

אבל בהחלט אפשר וכדאי לראות דארג בתיאטרון. יש שם דראג שיכול להיות הכל. זה תחום משולב של אמנות הבמה, בין אם ביצירת דמות או חיקוי של דמויות אחרות, בין אם זה מופע שיש בו אמירה מאוד מסויימת. הכל תלוי במה שאת עושה במופע שלך, זה תחום שהוא מאוד רחב שיודע לקבל הרבה דברים בפתיחות מאוד גדולה.

*יש הבדל באופן שבו ראית את התחום כנער לבין איך שאתה רואה אותו היום?*

כשהייתי נער צפיתי, נהנתי, הערכתי את זה מאוד. אבל כיום, אני לא יודע אם הייתי הולך לצפות במופע דראג. יש כאלה שכבר לא עובדים עליי, אני כבר הרבה זמן בתחום ואולי הסטנדרטים שלי הפכו לגבוהים מאוד. יש מופעים רבים שאני מעריך ומלכות שאני אלך למופעים שלהן אבל ממש לא לכל מופע.

אולי את בתור ילדה במגמת מחול ראית בלרינה ונפעמת אבל כשגדלת ראית את הדברים באופן שונה, בפרספקטיבה אחרת.

*איך נראים היחסים בתחום?*

יש פוליטיקה, מחנות, קליקות. אבל בכל תחום זה ככה, בלי קשר לאמנות או לא. אבל זה לא משפיע על הרמה המקצועית שלי.

*איך היה להופיע כדראג בפעם הראשונה?*

זה היה מפדח ודי נוראי.

נראיתי נורא, הייתי נורא. בהחלט הנסיון עשה את שלו והשתפרתי בכל הזדמנות שהופעתי.

*מה היה הדבר הראשון שבו אמרת לעצמך שבו אתה צריך להיות יותר טוב?*

פשוט יותר בהכל.

*מה הדבר שאתה הכי אוהב?*

אני מאוד אוהב את העבודה הזאת.

אני אוהב את ההכנות לקראת ההופעה עצמה, אני נהנה מלבנות נאמבר ספציפי עם רקדנים שכולל בנייה ועיצוב של לוק, ממש לבנות את הקונספט של ההופעה.

אבל החלק שאני הכי הכי אוהב זה את השנייה האחרונה, שבה אתה מקבל את מחיאות הכפיים והתכנון של הכל יוצא אל הפועל ומתבטא באהבת הקהל.

אז אהבת הקהל זה הכי כיף.

בשביל זה אנחנו עושים את זה, אנחנו זו#@ת של תשומת לב.

*מה המופע שהכי זכור לך, זה שתגיד עליו שהגעת בו לשיא בפעם הראשונה?*

אני חושב שמבחינתי זה היה מצעד הגאווה ב2015. זו הייתה שנה שהרגשתי שהגעתי לשיא מסויים, זה היה אחרי 4 שנים שאני מופיע, פלוס מינוס והגעתי למקום דיי גבוה מבחינת הכרה בארץ. הופעתי על המון במות. אבל מצעד הגאווה הזה, מול רבע מליון איש היה רגע מכונן בקריירה שלי. גם בעקבותיו, עזבתי את ישראל כי הגעתי לתחושה של מיצוי. אני לחלוטין מאוד זוכר את התחושה במצעד הזה.

אני חושב שהעבודה הנוכחית בהרכב הוא סוג של שיא. זה מופע עם סיבוב הופעות מסודר, לא חד פעמי. בשיתוף פעולה עם מועדוני הזאפה, עם עתיד, תכנית מסודרת, קהל שקונה כרטיס במיוחד למופע שלנו.

*איך המופע הזה קם לחיים? מי אתן?*

כולנו מכירות כבר הרבה שנים. אנחנו חברות בלי קשר ולפני שנתיים בערך, חברים טובים שלי מחברת ההפקות "וואן נייט אונלי", החליטו להרים את הכפפה וליצור הרכב עם עבודה משותפת של ארבע מופיעות.

אנחנו רצות יחד בכל מיני במות גם עם הבראנץ' קלאב וגם במופעים פרטיים שונים.

הפענו במשרדים של גוגל, ערב גיבוש לנשים באילת, מופע מיוחד למשרד גדול של עורכי דין… הופעות במלונות גם כאירוע פרטי וגם פתוח.

*מה צריך לארגן כדי שתוכל להופיע?*

מרכיב את הדבר הזה איפור, תלבושות פיאות, עקבים, תאורה. אפילו בחלטורות הכי קטנות אם אין תאורה אני לא טורח להגיע. לילה קרי, מלכת הדראג, לימדה אותי שצריך שלפחות פנס אחד של תאורה יהיה עליך, אחרת לא רואים אותך.

אבל בכללי, יש הרבה משתנים, כמה את מחזיקה מעצמך ומה את רוצה לתת מעצמך לקהל. בשביל מופע טוב צריך הרבה השקעה.

**אז איך באמת זה להופיע כשהתנאים לא תמיד אופטימליים?*

לפעמים מגיעים להופיע במקומות שמזמינים אותנו ולא תמיד מבינים מה הזמינו. לא נותנים את היחס, לא מעניינת אותם ההופעה ולא מתעניינים. פעם הייתי עושה גם אם אף אחד לא מסתכל.

היו הרבה פעמים שאני אישית לא נהנתי מהן, כמו מסיבת רווקות שבה אף חלק מהמופע לא עניין את הבנות, הן שיכורות לא משתפות פעולה או מופע שבו אף אחד לא זורם. או הפעם שהזמינו אותי ועוד מישהי להופיע במועדון והיתה שם ערסיאדה מהסוג הגרוע ביותר, שניסו רק להטריד ולצחוק עלינו כי זה מבחינתם היה סוג של בדיחה. אבל הגיע היום ואני יכול להרשות לעצמי שלא לעשות דברים דומים יותר.

היתי עושה הרבה מסיבות רווקות כי אני אוהב להופיע ולעשות שמח, אבל בדיוק בגלל זה השאיפה הייתה להגיע לבמות הפתוחות.

*מה תוכל לספר לי על הדמות שאתה מופיע איתה? איך היא פוגשת אותך ביום יום?*

מי שרוצה לדעת יגיע למופע ויגלה. ביום יום זה כן פוגש אותי, זה חלק ממי שאני אבל כדי באמת להבין, צריך להגיע למופע ולראות.

*איך הדרך הזו היתה עבורך פעם ואיך היא היום?*

היום אני לא בקשר עם אף אחד מהתיכון, לא נשארו לי חברים. אולי מידי פעם אחד או שנים שאני נתקל בהם בתל אביב. אנחנו לא חברים בקשר יום יומי אבל שנינו הומואים תל אביביים ונפגשים עם חברים משותפים. בגדול, לא נשארתי בקשר כי זה לייף טיים אחר. אין ספק שאני בנאדם מאוד שונה ממי שהייתי בתיכון.

מבחינתי בירושלים אף פעם לא הייתי בתוך הארון או מחוץ לו, למזלי היה לי מעבר חלק, בלי הצהרות גראנדיוזיות וזה היה ברור גם עם המשפחה, בלי אישיו.

אבל רק במרכז באמת התחלתי לגלות את עצמי ומי אני בסביבה פתוחה, גם בלי קשר לדראג. יש עוד הומואים או מלכות דראג או החברה… ככה שהמעגלים מסביבי קשורים בזה.

אני חושב שהיום לנוער הרבה יותר קל או פתוח. יש המון נוער שכבר בגיל 14 או 15 נמצא באופן מוחלט מחוץ לארון, הרבה נוער הוא קווירי וצבעוני.

ממש לא מזמן שני תיכוניסטים בתל אביב ארגנו נשף "פרום" קווירי אלטרנטיבי לגילאי 16 עד 21 לכל מי שלא הרגישו בנח כדי ללכת לפרום שלהם.

אם כי היו בארון או שלא היו בארון או שרצו ללכת לנשף בשמלה.

ולנשף הזה הגיעו בהתנדבות מלכות, אני וכריסטינה פוקס, רוני סופרסטאר…

אני לא רואה את זה בתור משהו שיכול היה לקרות אז.

גם דראג וגם קווירס הפך להיות משהו הרבה יותר מדובר ואפשר להגיד שגם המינוחים כבר במיינסטרים, אז אנחנו במגמת שיפור חיובית כל הזמן.

*איך היה לך בתיכון בתור תלמיד?*

היה לי בסך הכל בסדר. אני תמיד

הייתי יותר ילד שקט וקצת נשי וזה לא הפריע לי אף פעם. לא הרגשתי שהיתי צריך להשתנות כדי שיקבלו אותי, אולי רק בכיתה ז' או ח' היו קצת מקרים של אלימות או חוסר קבלה. אבל זה ש6 שנים הכרנו אחד את השני לעומק והיה סוג של מסע חברתי ביחד במשך כל השנים האלה, איפשר לי ולחבר'ה שבכיתה ז' רבתי איתם פיצוצים, להיות חברים כבר בכיתה י"א וי"ב.

אין ספק שהאמנויות היה קרקע רכה ואלוהים יודע מה היה יוצא אם הייתי מגיע לבית ספר כמו "רנה קאסן", גם ברמה של המורים, ההנהלה וגם התלמידים.

בשנים הראשנות שלי בתיכון, כשבית הספר היה יותר קטן, הרגשתי שאני מוקף באחלה חבר'ה דווקא. תמיד היו לי החברים ובעיקר החברות. אף פעם לא הרגשתי לבד, אני רק מתאר לעצמי שהיום החוויה של הילדים בתיכון היא אפילו יותר טובה.

אבל אני כן יכול להגיד שאני שונא את ירושלים. אני ממש משתדל שלא להגיע לשם אף פעם. אני מרגיש מעמסה, עם כל זה שההתבגרות שלי הייתה בסדר, היו גם חוויות לא נעימות ושליליות בלגדול כילד הומו בירושלים.

אז נכון שבית הספר היה בטוח ומקבל, אבל זה היה רק במשך כמה שעות ביום. את האוכלוסיה הכללית שפגשתי באוטובוס בדרך לגילה אני לא אשכח. שעתיים להגיע הביתה באוטובוס מלא באנשים קשיי יום, שאת מרגישה את המעמסה שלהם על הכתפיים שלך. מבטים מנשים עם סלים, מדתיות בנות 16 עם 10 ילדים, מערסים… הייתי ילד עדין שרואים עליו שהוא עדין וזו הייתה חוויה לא פשוטה, אני מספר את הדברים כמו שהם כי יש לי טראומה קשה מהאטובוסים בירושלים.

*מה היית מאחל לעצמך בהמשך?*

לכבוש כמה שיותר במות ולעשות כמה שיותר כסף בארץ ובעולם.

*מה היית ממליץ למי שהיה רוצה להתחיל ולהתקדם בתחום הדראג?*

פשוט לעשות את זה ולא לפחד.

*מה היית אומר לעצמך מפעם?*

הייתי מייעץ לעצמי לא לבזבז זמן אבל בכללי, אני אוהב את הדרך שעשיתי ואני מרוצה ממנה.

*מסר לאומה?*

BE HAPPY AND BE GAY

קישור לכתבה על המופע בתגובה הראשונה.

אני אשמח להמשיך ולראיין עוד ועוד בוגרים ובוגרות, אם מתאים לכם.ן להיות חלק מהפרוייקט, אנא כתבו לי 0528580114