הכירו את הבוגר – ארי טפרברג

*מי אתה?*

אני ארי אני יוצר עצמאי, במאי, פרפורמר, מורה וכיום גם סטודנט לתואר שני בבית ספר סנדברג שבאמסטרדם. זה בית ספר לאמנות פלסטית ועיצוב שמציע תכניות חד פעמיות כדוגמת התואר השני שלי,

Re:Master Opera

*רגע, זה אומר שאתה שר אופרה?*

יש לי פלרטוט מתמשך עם אופרה אבל אני לא זמר אופרה, אני מביים אופרה. יש לי רקע במוזיקה קלאסית, ניגנתי כינור בתור נער ובעצם התקבלתי לאמנויות במגמת מוזיקה, למרות שסיימתי במגמת תיאטרון.

*אני מניחה שלא קפצת ישר מאולם "נורית קציר" לבמת האופרה… תספר לי קצת על הדרך שהובילה אותך לשם.*

במקביל להיותי תלמיד בתיכון לאמנויות, למדתי במתא"ן, פרוייקט עבור נוער מצטיין באמנות. נחשפתי שם להרבה סוגים של תיאטרון, בין היתר לתיאטרון בובות.

חקרתי את התחום בקורס ב"בית הספר לתיאטרון חזותי" בירושלים וליבי נשבה בכל העושר התרבותי. היה שם תיאטרון אחר, כזה ששילב יצירה עם חפצים ופרפורמנס מכל מיני סוגים.

את הלימודים הגבוהים שלי השלמתי באותו המקום כי זו היתה ההזדמנות הראשונה להתעסק בכל הדברים שלא מפסיקים לסקרן אותי גם היום.

היה שם עולם הבמה בשילוב חפצים, בובות, קול ותנועה. נהנתי להתעסק במיומנות שדרשה ממני ללמוד ולהרגיש את עצמי ביחס למשהו שהוא לא רק אני, אלא חיצוני.

את העבודה הראשונה שלי יצרתי עוד לפני השנה הראשונה בחזותי, כתלמיד חוץ. "יונתן" זו עבודה שאני מופיע איתה גם היום ונסעתי איתה בכל העולם.

*במה העבודה עוסקת?*

"יונתן", היא עבודת תיאטרון חפצים. ענבל יומטוביאן ואני יצרנו הצגה שהיא כולה תפוחים, סכינים וקרש חיתוך. היא מסע מופרע, מצחיק וכיפי של משחקים עם תפוחים.

יונתן הוא תפוח ירוק שההורים שלו הם תפוחים אדומים. הוא יוצא למסע לגילוי הזהות שלו ומגלה שאביו, הוא לא אחר מאשר השכן… סמית'!! בעקבות הגילוי, יונתן מנסה להתקלף עם קולפן ולהישאר בלי צבע…

ההצגה רוויה במשחקי מילים, גם כשהיא מתורגמת. אני וענבל הגענו איתה לברזיל, תאילנד ולכל אירופה, תמיד מאוד אהבו אותה כי היא הצגה כיפית, אינטואיטיבית ומצחיקה. יש בה חדוות יצירה ושעשוע שמזמין את כולם להצטרף לחגיגה.

*החזותי נשמע כמו המקום המושלם לחקור, מה עוד גילית?*

גיליתי שאני אוהב לזוז ולרקוד. כבר בשנה השנייה ללימודים, כמו מתוך רעב, לקחתי את כל שיעורי התנועה שהוצעו לי ונכנסתי כתלמיד לזירת המחול הירושלמית. היצירות שלי הפכו ליותר פיזיות ושולבו בהן פרפורמרים.

הסגנון שלי כיוצר קיבל כיוון חדש, משהו שאז קראתי לו "מנגנונים פרפורמטיבים". אני יוצר מבנה אלתור עם חוקיות ברורה, שעם ההתפתחות שלו, עולה ממנו גם משהו מאוד אנושי.

*אז היית סטודנט פעיל, עם יצירות שכנראה כבר היו מאוד בשלות, נכון?*

כן, הדבר המשמעותי הבא כבר קורה בשנה ד' ללימודים. יצרתי את "מה קרה לקול שלי?" התעסקתי בקול כמרכיב זהות וההצעה שהגיעה במקביל, לביים אופרה עבור האקדמיה למוזיקה, היתה הזמנה מרגשת שאיתגרה אותי כי זה לא תחום שדיבר אליי לפני כן.

היתה שביעות רצון מהיצירה הזו ובפן האישי, התחברו לי הרבה חוטים של הדברים שהתעסקתי איתם לאורך כל חיי. מוזיקה קלאסית שהיא השפה הראשונה של אמנות שלמדתי, אבל גם הליברטו שהוא בעצם מחזה. יש פה תיאטרון דרמה, חזותי, ויזואלי, תנועה, גוף, קול, הכל ביחד. וכמובן, זו היתה אופרה בצרפתית, אז גם הייתי צריך ללמוד משהו בשפה שאני לא מדבר. ללא ספק, זו הייתה חווית אקסטרים מעוררת ומפתחת. זה היה עכשווי, אולי קצת מוזר אבל גם בנקודה הזו, נפתחה עבורי דלת. מישהו שראה את המופע, הזמין אותי להיות עוזר במאי באופרה הירושלמית. במאי מאיטליה הגיע כדי לביים את האופרה "דון ג'ובאני", במגדל דוד. עד אז, לא ידעתי יותר מידי מה זה אופרה. שנה אחר כך, כבר סיימתי הפקה מלאה עם תזמורת ועל במה גדולה, האופרה "נישואי פיגארו" מאת מוצארט. משם המשכתי לעבוד וללמד באקדמיה למוזיקה בירושלים ובאקדמיה למוזיקה בתל אביב.

*בתור יוצר, איך אתה מרגיש לשחות בתוך מים של יצירה של מישהו אחר?*

בתהליך העבודה על "נישואי פיגארו" כבר הייתי אחרי יצירה עצמאית להפקה בעכו שקראו לה "אני רוצה לרקוד, קייט!". כבר הרגשתי מה זה אומר להיות יוצר, הייתי בזהות הזו ועניין אותי לחוות תהליך מסוג שונה. תהליך העבודה כבמאי אופרה הוא קצר, אין הרבה חזרות. שני אנשים מאוד רציניים כבר עשו הרבה עבודה לפניי (מי שכתב את הליברטו ומי שכתב את המוסיקה), העבודה שלי היא להגיב, לפרש משהו. לכן, אני קודם כל יושב ולומד את יצירת המופת הזו, קורא עלייה, מברר עלייה, מאוד בצניעות מול זה. וכשהתפקיד שלי מתחיל, זה נהיה תרגיל באיך להביא את הפרשנות שלי אל הבמה, את זה אי אפשר לעשות בלי להרגיש שיש לך חופש ליצור.

בגלל שהיה לי זמן קצר לעבוד על זה, בניגוד לתהליכים האישיים שלי, הייתי צריך להשתמש בכל מה שאני יודע שעובד לי. ומהר.

*למה זה צריך להיות מהר?*

כי אופרה זה מורכב ויקר, לכל המשתתפים יש לו"ז צפוף. המנצח, התזמורת שמורכבת מאנשים שנמצאים בסיורים בכל העולם, אי אפשר לעשות את במשך שנה. חזרות אורכות שישה שבועות. ההכנה היא לבד, בדמיון. אני עובד מתוך החומר, האזנה התבוננות, למידה… עד ליצירה שהיא שכבה על שכבה. זה מרחב אינטנסיבי, יש המון אנשים, המון אגואים, שפות.

*יש לזה קהל? מי הקהל שמגיע היום לאופרה?*

מסתבר שיש לא מעט אנשים שהם חובבי אופרה. בתוך הקהל הזה, יש גם אנשים שמחפשים ייחודיות, משהו שהוא לא רק האופרה הישראלית, שהיא דיי מסורתית. אבל זה תלוי מה ההפקה מציעה, יש אופרות שידברו גם לאוהבי המחול, פינה באוש לדוגמה. אידיאלית, זה יכול למשוך קהל חדש ויש מקום לשווק את זה לקהל הזה, כמו גם למכור כרטיסים במחיר יותר נוח.

*ומה קרה עם המשיכה שלך לתנועה, למחול?*

בין הדברים שהתנסתי בהם, היתה סדנא שהעבירה הכוריאוגרפית יסמין גודר. היה בינינו קליק ומיד עוד דלת נפתחה, מאז, אני כבר 7 שנים רוקד בלהקה שלה.

זו מתנה ענקית שקיבלתי, כי הריקוד באמת היה חלום שלא חשבתי שיתגשם. היא עובדת עם רקדנים מאוד מיומנים שמגיעים מעולם המחול והרקע שלי שונה.

בהתחלה הייתי בין אקסטזה למצוקה, כי זה רץ מאוד מהר וכולם כבר ידעו איך לבצע חזרות אינטסיביות שמונה שעות ברצף. כיום, עם יסמין אני מרגיש בנוח, אני מכיר את השפה, את תהליכי העבודה. עדיין לא קל לי להגיד על עצמי שאני רקדן, מידי פעם כשאני עושה שיעור בסטודיו אחר, עולה איזו שאלה פנימית, האם אני מתחזה? אני מבין שהבחירות שלי מורכבות מכל מיני מסלולים שבהם לא תמיד אני מרגיש בבית. גם באופרה אני מרגיש לפעמים כמו מתחזה כי לא גדלתי על זה. מצד אחד אלו תחומים שאני אוהב, אני טוב בלעסוק בהם ואני מודע לכך שהוורסטיליות הזאת היא כח גדול. הצד השני הוא בתחושת זרות או התחזות מול תחומים שאני אולי לא "מומחה" בהם.

*איפה אתה מרגיש שאין התחזות? מה נקודת החזקה שלך שעליה לא תערר?*

הציר המרכזי הוא העשייה שלי, העבודות שאני יוצר. על היצירה, "אני רוצה לרקוד, קייט!" זכיתי בפרס וזה היה המשך הדרך של השפה שלי והמנגנונים.

היצירה שלי היא מרכז המחקר שלי, היא הסיפוק שלי והביטוי שלי, זה מי שאני.

היצירה שהכי מזוהה איתי בשנים האחרונות היא "וליבי כמעט עמד מלכת". סולו שלי שנוצר בעקבות מכתב של הלן קלר, שהיתה חירשית עיוורת. במכתב שכתבה ל"תזמורת הסימפונית" של ניו יורק תיארה כיצד הצליחה להאזין לתשיעית של בטהובן באמצעות תחושה של הרטט של הרדיו. זו עבודה על המאבק לתקשר ועל הכוח של מוזיקה להתעלות ולחבר בין אנשים חרף מגבלות.

בטהובן עצמו הרי היה כבר חירש כשהוא כתב את התשיעית…!

"וליבי כמעט עמד מלכת" עוד רצה על הבמות. אני מציג אותה בתיאטרון הבית ביפו, כל פעם שאני מבקר בארץ ואני עוד מופיע איתה בעולם (בחודש הבא בתאילנד), היא הבייבי שלי והיא יקרה לליבי.

*על פניו נראה שהכל בא לך בקלות, דלתות נפתחות בכל כיוון… איפה אתה פוגש קושי כאמן?*

חיים של אמן הם מאתגרים, זה אורח חיים מאוד לא קבוע שיש בו המון המון אי וודאות, גם כלכלית וגם מבחינת לו"ז, אין אף יום שדומה ליום הקודם. אלה חיים שלא מתאימים לכל אחד. אין שגרה, זה מאוד לא קבוע, לא יציב, לא מוסדר וכל הזמן צריך להמציא מה הדבר הבא.

צריך לשווק את עצמך כל הזמן, ליזום, להציע לאנשים את עצמך… והכלי החשוב להתנהלות בתוך כל הכאוס הזה הוא אמונה פנימית, לדעת שאתה במקום הנכון ושהדרך שאתה עובר מובילה למקום מעניין.

היו הרבה רגעים של קושי כשלא ידעתי מה הדבר הבא או, איך אוכל לשלם שכ"ד והאם אני צריך למצוא תכנית ב'. אבל אני עובד קשה, אני ורסטילי ויודע לעבוד בכמה תחומים במקביל. אז זה אולי לא משאיר לי הרבה זמן פנוי, אבל יש לי המון אנרגיה שנובעת מאהבה לעשייה הזו.

*מה מאפיין את היצירות שלך? מה החוט המקשר בינהן?*

מבחינה רעיונית, תמטית, אני מתעסק הרבה ב"קול" – הקשר בין קול לזהות, הקשר בין קול ומקום, השתקה, מחיקה, חוסר אונים, אוזלת היד של השפה. הרבה פעמים עולים משם תכנים של אילמות, מוגבלות ותמיד התשוקה האנושית לתקשר, להיות מובן, להשתייך.

בעבודה "מסמך ללא שם" אני מבצע מונולוג אילם. הקול שלי שם, פשוט לא בצליל.

גם חפצים מצאו ביטוי בעבודות שלי, לאורך השנים. המקום של חפץ הוא עדיין משמעותי אבל יותר רחב מאשר העבודות המוקדמות שלי.

מבחינה אסתטית, יש תמיד את העבודה סביב מנגנון פרפורמטיביים כלשהו. וגם המקום של עבודה עם חפץ נשאר משמעותי, אבל במובן יותר רחב מאשר בעבודות המוקדמות שלי.

*ביצירה "קולו העדין של צליל החיוג", הפרטנר שלך לעבודה הוא לא אחר מאשר אבא שלך, איך היה לעבוד איתו ביחד?*

זה היה טוב מאוד וחזק ומפרה ועמוק במובן של היחסים שלנו אבל זה גם היה אחד התהליכים הכי קשים שעברתי. הרגשתי כמעט מנוטרל מהיכולת המקצועיות שלי, מולו ובתוך הדבר הזה. כמעט לא ידעתי איך לתת צורה נכונה לקשר שלנו. הרבה פעמים בדרך הרגשתי קרוב ללוותר על העבודה הזו.

אבל אבא שלי הוא אדם מאוד מעניין שרציתי להביא אל קדמת הבמה ולחקור ביחד איפה אני והוא נפגשים. הוא הביא את עולם האמנות הביתה וזו היתה סגירת מעגל.

*מה חשוב לך לתת לקהל שמגיע כדי לראות יצירות שלך?*

כשהקהל יוצא מהמופע כשהוא שומע יותר, רואה יותר או מרגיש יותר, אני מרגיש מסופק. יש לי גם תשוקה לשתף ולחלוק גילוי או ממצא שמסעיר אותי. אני אוהב שאנחנו מסתכלים יחד על משהו טריוויאלי או מובן מאליו, צוללים לעומק שלו ביחד ומוצאים שיש בו כל כך הרבה יותר. אני אוהב לתת צורה לדברים בלתי נראים.