הכירו את הבוגרת – נטע לב טוב

*מי את?*

אני משוררת. זו שאיפת הלב שלי, הרצון ומה שאני מרגישה בפנים יותר מהכל. אני עובדת בעבודה, שהיא חלק נחמד מחיי, בה אני מפיקה ראשית במחלקת הוידאו ומנהלת פרוייקטים במשרד הפרסום בריף. אני מגדירה את עצמי קווירית. גרה בתל אביב, יחד עם נגה אשתי מזה שנה וחצי ואני גם פוליאמורית. ברמה הרוחנית של מי אני, אני מרגישה שאני מתאימה להגדרה של "מים שקטים חודרים עמוק".

*מעניין. איך זה מסתדר עם העובדה שחלק מהדברים שציינת לפני כן, הגדרות לא קונבנציונליות שמושכות תשומת לב בשוני שלהן?*

זה לא מרגיש סותר. קוויריות זה נסיון עצמי בלחרוג מההגמוניה או מההטרונורמטיביות. כל פעם לזהות מהי הנורמה החדשה ולהמשיך לחרוג ממנה כל הזמן. זו לא דמות,

זה לא הולך נגד או בעד חשיפה.

אני מתחברת לביטוי "מים שקטים" בהקשר של זמן חשיפה. כשאני אכנס לחדר אני לא אהיה זו שתופסת את המרחב מבחינת הנוכחות. אבל כשאני מעמיקה במשהו או בקבוצה, אני יודעת שאני משמעותית. אני יודעת שאני נוגעת באנשים ודרך היכולת הזאת אני מגיעה למרכז.

*נשמע שעבור כל אחת מההגדרות האלו, עברת מסע, אני אשמח להתחיל בלשמוע מה עשית ואיפה היית אחרי התיכון?*

התחלתי את הדרך בשנת שירות של הנוער העובד והלומד. הייתי קומונרית בראש העין ואחר כך התגייסתי עם התנועה לנח"ל ושירתתי כלוחמת קרקל. משהו שכיום לא הייתי עושה ואני מתביישת בו כי אם המעמד היה מגיע אליי היום, לא הייתי מתגייסת בכלל. אבל אני לא עומדת מול השאלה הזו כי אני אחרי, ראיתי ש-אי אפשר לשנות מבפנים. אחרי הצבא הייתי חלק מתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, "דרור ישראל", שהיא קומונה שיתופית.

הקמנו את תיאטרון התנועה וזה אמנם כבר הרבה מאחוריי אבל עשינו דברים משמעותיים. פעלתי למען קיום משותף והדרכתי ברהט בני נוער. ב2014 החלטתי לעזוב את החיים השיתופיים. הייתי בת 24 ולראשונה, לא חייתי עם עוד אנשים, לא הייתי חלק ממסגרת שממשיכה כל היממה והיתה לי עבודה רגילה.

אחרי טיול למזרח, למדתי קולנוע בספיר וביימתי שני סרטים. תוך כדי התחברתי לזהות הקווירית, שזה משהו שהיה נוכח בי המון זמן אבל לא נתתי לו ביטוי בחיי וזו היתה יציאה מביצה. שיניתי את הנראות שלי, נכנסתי לעוד מעגלי חברים ועשיתי דברים שגרמו לי להתקרב לעצמי ולהבין מי אני.

*איך את מגדירה קוויריות?*

זה הנושא שהסרט הקצר שביימתי מתעסק בו. קוראים לו "חורגת" וזה דוקו אישי שמתאר את הכניסה האישית שלי לתוך העולם הזה. בהפשטה, זו הבנה או אמונה שהחיים שלנו דינאמיים ובתוך זה יש פלואידיות לזהות מינית ומגדר, ושיש כח לאקטיביזם ופוליטיקה. הזהות נעה סביב חריגה מההטרונורמטיביות והרצון לאמץ באהבה את השוני. בעצם זו הגדרה שאומרת ״לא בהכרח חייבות להגדיר, אבל אנחנו משתמשות בשפה אז צריך לתת הגדרה גם ללא מוגדר״.

*והסרט השני שביימת, "ניצוצות"? שמעתי שהייתה לו הצלחה לא מבוטלת*

זה היה סרט הגמר שלי והוא באמת הוקרן בעשרות פסטיבלים מסביב לעולם, הרבה מתוכם גאים, הרבה בארה"ב אבל גם במקומות מפתיעים כמו פולין ורוסיה.

הוא בדיוק יצא לעולם כשהייתה קורונה וכל הפסטיבלים האלה היו אונליין, היה קשה לא לקטוף את הפירות של הסרט באופן נוכח, זה אחד מהדברים שנורא חיכיתי וציפיתי להם כשיצרתי אותו, אבל עדיין היה מרגש כל פעם שהתקבלתי. הקורונה פגעה בכל כך הרבה אנשים באופן הרבה יותר עמוק אז זה גם נתן לי פרופורציה.

*מה בנוגע למעורבות שלך באיגי? איך מצאת את עצמך חלק מהארגון הזה?*

בזמן הלימודים גרתי בשדרות, אהבתי את הזהות הגאה שלי בפריפריה ועברו הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שהתעסקתי בחינוך. אז לקחתי אחריות על הפעילות של איגי בשדרות, שזה בעיקר היה למצוא עוד בני נוער שמעוניינים במרחב הזה, להעביר פעילויות ולהדריך. את ההשראה להתנדבות שאפתי מאמא שלי, שנפטרה כשהייתי ילדה והרבה מהחיים שלה היו סביב התנדבות. הדרכתי שנתיים את קבוצת שדרות ועד הקורונה עוד העברתי הרצאות בבתי ספר, דרך איגי, עד שגם הפרק הזה הסתיים. בנוסף בשדרות יחד עם עוד חברות הפקתי ליין דראג בפאב המקומי וגם הייתי מופיעה שם, זו הייתה תקופה משמעותית ונהדרת, ליצור מרחבים גאים בשדרות.

*כמה איגי משמעותי ומה החשיבות שלו בעיניך?*

חשיבות גבוהה מאוד. ליצור מרחבים לבני ובנות נוער מכל הארץ, מכל מיני קבוצות פוליטית זה משמעותי! לא כל הלהט"בים ובטח לא בני נוער חיים חיים נוחים מחוץ לארון. בכוונה לא השתמשתי במילה "לעזור", כיוון שאני לא מאמינה בלחזק נרטיב של מסכנות. זה פשוט מרחב בטוח.

כשהילדה שלי תגדל ואולי תתייעץ איתי במה כדאי לה לקחת חלק, אני בלי ספק, אציע את איגי.

אמנם הייתי מאוד מחוייבת לתנועת הנוער העובד והלומד אבל ממרחק הזמן, ביטול האינדוודואליות עלתה לי במחיר מסויים ולקח לי הרבה זמן למצוא את העצמי שלי אחרי.

*אני מניחה שאלה דברים שבעבעו בתוך כבר מגיל צעיר, איך זה בא לידי ביטויי במהלך החיים שלך כנערה?*

בכיתה י' התאהבתי במישהי מהכיתה אבל לא יצאתי מהארון וגם לא היה אף אחד סביבי שעשה את זה. אנחנו שייכות לדור שהוא תפר, לא יצאנו מהארון בגילאי 30 כמו דור לפנינו אבל גם לא בגילאי 14 כמו בדור אחרינו. אפילו אם למדנו בבית ספר ליברלי. אני זוכרת את מצעד הגאווה עובר ליד התיכון ואת הקושי והפער מול זה שאני בצד הלא נכון של הגדר. כדי לעשות את הצעד הייתי צריכה להיות במקום אחר ובסביבה אחרת.

ואחר כך באמת הרגשתי מאוד מחוברת לקהילה, גם בתצורה של מופעי דראג, שבעיני הם אחד מעמודי התווך של הקהילה הגאה. דראג קווירי משך אותי, מההתחלה. פחות בסגנון המיינסטרי ויותר כמשהו קהילתי שמבקש להעביר מסר או אמירה.

כשהייתי מופיעה זה לא היה סביב שעות של איפור או לוק מטורף, כמה חברות שאיפרו אותי ועזרו לי להדביק את החזה. החוויה הקהילתית היתה העיקר וגם לעשות כיף.

*למדת במגמת תיאטרון יש לזה משמעות?*

האמת היא שלא רציתי להיות שחקנית אחרי שסיימתי את המגמה. הבימוי יותר מתאים לי, כתיבת תסריטים או בקיצור, מאחורי המצלמה.

*ומה הפקת מלימודי הקולנוע?*

לפני שלמדתי קולנוע צפייה בסרט מבחינתי הייתה יחסית שיטחית. ראיתי עלילה או תסריט טוב אבל לא ראיתי את הקולנוע. לא העלתי על דעתי את שפת הדימויים, את תנועות המצלמה. לא ידעתי מה זה עולם התמונה, מה זה פריים ומה הוא מכיל בתוכו. לא חשבתי כמה אפשר לדבר ולהגיד דברים בשפת הקולנוע. אז בלימודים זה התחיל להתשנות והמשמעות שנתתי לתסריט היתה פחות כבדת משקל ושאר האלמנטים קיבלו יותר נפח- ארט, מצלמה צבעים. אהבתי יותר ויותר סרטים שהתסריט הוא לא במרכז.

אבל כשסיימתי, הרגשתי שאני מתגעגעת למילים. כתבתי מגיל התיכון גם ככה ועולם התוכן של יצירה במילים חסר לי. אז התחלתי לימודים נוספים, בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים. "מקום לשירה" שנמצא במרכז העיר.

החיבור בין שני העולמות יצר לי המון רצון ליחסים עמוקים יותר, חתרניים כמעט, בין צורה לתוכן. בכתיבה שלי יש מקום לויזואליות ולא רק למילים ואני שואבת את ההשראה שלי מצורות. איך אות או מילה מונחות על הדף ועל איזה סוג של דף אפילו. אני עובדת עכשיו על ספר, כשבחזון שלי, הוא לא יהיו דיו שחור מודפס על דף לבן. זה יהיה ספר שהוא חוויה ושיש בו משמעות לחומר עצמו, אם זה בדפים שונים אחד מהשני, הצבעים, יותר משחקיות.

כבר התנסיתי במשהו כזה באתר שלי, בו אפשר להיחשף לשירה שכתבתי. יש שירים שמשחקים עם תזוזה של מילים, מילים גמישות שיוצרות אין סוף משמעויות. אבל הספר שלי עוד בעבודה ויש בי חלק שאומר שעד שזה לא יוצא החוצה, זה עדיין רק בפנים ואני צריכה שהחקירה הזאת תפגוש קהל כדי להרגיש את הממשות של זה.

אני כותבת כדי לייצר עוד יצירה בעולם. המחמאה הכי טובה שאני יכולה לקבל היא שתרמתי ליצירת השראה לעוד אנשים, כדי שהם יוכלו ליצור עוד דברים.

כשאני קוראת שיר מרטיט ומרגש, משהו בו מעורר בי השראה לכתוב, זה כמו תאים שמתרבים. ככה אני תופסת כל יצירה שהיא. זו השאיפה שלי, שיצירות שלי יצרו עוד יצירות.

*כמה שיר שכתבת עוד נוכח בתוכך? האם ההגעה לסיום כתיבה של שיר היא מהירה או איטית?*

אני מאמינה בעריכות אני עורכת שוב ושוב, מתעסקת בזה עוד ועוד ואני לא מאמינה בטיוטא אחת. יש פה תהליך של התאהבות ביצירה ולכן היא מלווה אותי לאורך זמן ממושך. כנראה שכמו שאני דינאמית בהרבה אז גם בזה, כל קריאה יכולה לשנות וקבלת הצורה הסופית לוקחת זמן.

*לא מדגדג לך לחזור ולעסוק בתחומי החינוך? זה היה חלק מאוד משמעותי בחייך…*

לא. זה לא המקצוע או דרך החיים שלי כיום. אולי העתיד יביא איתו משהו חדש, אבל כרגע, לא.

*ומה משמעותי עבורך בעבודה שלך?*

בריף זה משרד פרסום שנולד והתפתח בירושלים ועכשיו גם פתח שלוחה נוספת בת״א, קצת כמוני. הוא מתעסק במיתוג, עיצוב, דיגיטל ווידיאו. כאשר ההתמחות המרכזית היא סביב אמנות ותרבות ולכן אני מאוד נהנת. לאחרונה הובלתי בגאווה תהליך עיצוב, מיתוג וניתור מחדש לפסטיבל הקולנוע הגאה בתל אביב וזה היה פרוייקט משמעותי.

*האם יש לך איזה שהוא מסר או תובנה שהיית רוצה לחלוק?*

לפני המסר אני מרגישה חובה להודות לבית הספר שמעל הכל הביא לי את שתי החברות הכי מדהימות שיש Negba Maor , Liron Avidar ואני עדיין חברות מאז ימי התיכון, כבר חמש-עשרה שנה של חברות עמוקה שהיא כמו משפחה שתמשיך איתנו לכל החיים. לאחרונה לירון התחתנה ועשינו לה סרטון שבו היינו צריכות לנבור בהרבה תמונות וסרטונים מתקופת התיכון, וזה היה מחמם את הלב, זו התאפורה של תחילת החברות הזאת.

ולגבי מסר קצת יותר רציני,

לקהילה יש כח, לשנות מציאות וגם ליצור את החיים האינדיווידואליים של כל אדם בצורה יותר שלמה או נעימה. להבין מי אני בתוך קהילה ומי אני בתוך חברה יכול להיות מאתגר, אבל שווה את המאמץ.