הכר את הבוגרת – מעיין בן ישי

*מי את?*

אני מעיין בן ישי טימינקר. מורה למחול מודרני, ומחול משולב- מחול לרקדנים עם יכולות מגוונות, חייה את המחול כל חיי.

*למה בחרת בתחום המחול?*

ריקוד תמיד היה המקום הבטוח שלי, התאהבתי בדבר כבר בגיל 3. כשהגעתי לאמנויות הייתי ילדה סגורה, מופנמת, עם ביטחון ירוד, והמחול היה כלי שדיברתי את עצמי דרכו. עד היום הסיפוק שיש לי על הבמה, הוא הכי משמעותי בחיי.

לאורך החיים היו לי הפסקות ממושכות מריקוד והחזרה לבמה, בעיקר אחרי שהפכתי לאמא היא הדבר הכי טוב ובריא שעשיתי.

*האם יש ערך מוסף במחול או שהוא משרת רק את הקהילה הרוקדת או הרקדנים?*

אני עולה לבמה לא רק בשביל עצמי, זה כמובן עושה לי טוב, אבל אני מרגישה שמחול הוא תרגיל בתקשורת עם הקהל, עם הקאסט שאני רוקדת איתו וגם עם עצמי.

תקשורת טובה, היא עוד יותר משמעותית בעולם הקונטקט. להיות חשופה, מול הפרטנרים, מול הקהל. זה רק כדי לתקשר משהו שהוא הרבה יותר בסיסי ממילים, תקשורת ראשונית, אינטואיטיבית.

*מה זה קונטקט?*

תקשורת במגע. מורידים את הדיבור בינינו ונותנים לתנועה ולמגע לדבר. זה מצריך התמסרות מלאה להקשבה, חיבור ויצירת אמון בתקשורת גופנית.

*אם אני הולכת לסשן קונטקט, מה אני צריכה לעשות כדי ליהנות ולמצוא את מה שאת מדברת עליו?*

דבר ראשון, צריך להבין שזה עולם גדול ופתוח לכל. זה לא שיעור טכניקה, זו לא במה להפגנת יכולות פיזיות. זו אימפרוביזציה בתנועה, היא מדברת שפה מיוחדת שאין בה רמות, יש בה כבוד הדדי והיא שיעור ענק באנושיות.

חשוב להגיע בלי דעות קדומות, בלי שיפוטיות, להתחבר עם עצמך, קודם כל.

דרך אחת לשחרור היא לעצום את העיניים, להתמסר, לזכור שאין יעד. המראות מכוסות והמבט הוא פנימי. זה בסדר להתבייש, התנועה המשותפת פותחת משהו, מאוד מהר החלל מתמלא בהפתעות.

זה מיוחד וזה פגש אותי במקום מיוחד.

*מה החוויה הכי עוצמתית שחווית בסשן קונקט?*

את הפעם הראשונה שבה התנסיתי בקונטקט שהוא גם מחול משולב, אני לעולם לא אשכח. הרגשתי שאני מתרפקת על הדבר. מזיזים אותי, מניעים אותי, מרימים אותי, התמסרתי לזה בלי עכבות. זה ניפץ לי את כל מה שחשבתי שידעתי ונפתח לי עולם שלא היה לי מושג על קיומו. חוויתי שם דברים מטורפים, לא האמנתי שעוד יש לי את עוצמות הרגש שחוויתי. זה גם היה מפגש רב תרבותי ורב גילי כי הוא היה חלק מכנס בינלאומי למחול משולב של "ורטיגו כח האיזון". במעגל הסיכום בכיתי בלי שליטה, התפרקתי ולא הבנתי, איפה הדבר הזה היה כל החיים שלי. התחיל סיפור אהבה.

הרבה שנים עברו וכיום אני מופיעה ועובדת בנישה הזו. זה מרגש אותי בכל פעם שנוצר מגע כזה.

יש איזו דעה שמחול משולב, שיש בו חבר'ה עם מוגבלות, הוא מוגבל גם כן, ההיפך. זה מפגש שמתמקד ומכוון להסתכלות על מה שיש ולא מה שאין או מוגבל וזה ומאפשר המון חופש.

*תספרי לי קצת על "כח האיזון"*

טלי ורטהיים וחי כהן נפגשו לפני 23 שנים במסגרת יצירת "כח האיזון" של להקת המחול ורטיגו. העבודה השפיעה עליהם מאוד והם החליטו להעמיק ולהתמחות במחול משולב. חי מגיע מתחום הקולנוע, טלי מעולם המחול. הם יוצרים יחד עולם חדש של אפשרויות.

בשנים האחרונות הצטרפתי כרקדנית למחול המשותף שלהם. אני מופיעה איתם ברחבי הארץ ובעולם. זה מדהים לראות איך המחול המשולב מצליח למצוא נקודת חיבור לקהל כל כך רחב ומגוון. אין בו צורך להסביר, הוא עומד בפני עצמו.

"להקת המחול ורטיגו" ידועה בארץ ובעולם. בין מכלול הדברים שנמצאים תחת הגג שלה, מחול משולב, תוכנית להכשרת רקדנים/מורים, הופעות, כפר אקולוגי בפרברי ירושלים והחיבור הקהילתי.

פרויקט מדהים שבו אני לוקחת חלק מקיים מפגש בין תלמידי כיתה יא של מגמת המחול של התיכון לאמנויות, ו"אילנות"- בית ספר לחינוך מיוחד, אנו יוצרים יצירת מחול משותפת שתופיע על במה.

לחזור לתיכון שבו למדתי מטעם הפרויקט המיוחד הזה, מרגש אותי בכל פעם שזה קורה. ימית הנפלאה שממנה מעולם לא הפסקתי ללמוד, הביאה את "כח האיזון" לתלמידי המגמה לפני 15 שנים, מאז בכל שנה מתקיים המפגש המופלא הזה.

*סיפרת שלקחת כמה הפסקות כרקדנית, תוכלי לספר לי קצת על למה ואיך חזרת לתחום?*

פעם אחת במהלך השירות הצבאי שלי במשך 4 שנים, ופעם כשהחלטתי להפסיק להתפרנס מהופעות וללכת לכיוון הוראה של מחול.

ביום השחרור מהצבא, שבו שירתתי כלוחמת בקרקל נח"ל, כבר הייתי בסדנא להכשרת רקדנים של ורטיגו. זה היה חזק ממני. בסדנא חייתי שנתיים של חיי מחול, כשכל היום סובב סביב הדבר. שמונה עד חמש רוקדת, עובדת כמה שעות כדי לחיות, חייה את ההופעות, את הרפרטוארים, את החממה של הסטודיו. אלה היו שנתיים מדהימות ומלמדות מאוד עבורי.

*למה כבוגרת מגמת מחול, לא יכולת להיות ישר רקדנית? למה היית צריכה את כל המסלול הארוך הזה שבעצם לקח ממך הרבה שנים שבהן יכולת להופיע על במות?*

אני מתחברת לשאלה הזו מאוד, לרקוד במגמת מחול היה דבר שמגיל קטן רציתי, וכל כך נהנתי במגמה ולחיות את הבגרות במחול, אבל באיזשהו שלב זה היה קצת ברור מאליו, ויכול להיות שהייתי צריכה להתנתק מזה לתקופה, לחוות דברים במסע הזה של החיים, בשביל להבין כמה הריקוד הוא חלק בלתי נפרד ממני.

היה לי חשוב להתגייס ועוד יותר חשוב, לשרת כלוחמת.

תמיד תשאר העובדה שכן הלכתי לצבא, כן לקחתי הפסקה מהתחום, לא הגעתי ללהקות הגדולות, אבל לחזור לרקוד, רק גרם להעריך יותר את התנועה, את הבמה, את העומקים של עבודה עם הגוף בשבילי. זה רק חיזק לי את המקום והקריאה הפנימית לרקוד. במקרה שלי לא היתה דרך אחרת.

*אני שמחה שאת מציגה את זה ככה, זה אומר שכרקדנית היית צריכה לצמוח קצת מחוץ לחממת הסטודיו?*

כן. החיים קורים, אנחנו עוברים דברים, חווים שינויים, רקדנים חייבים לצאת מתוך הבועה שלהם. המחול הוא גם רצף החיים, הוא חלק מהמכלול של מי שאנחנו כבני אדם, קודם כל.

*כמורה למחול, כמה מקום את נותנת לטכניקה שלמדת וכמה מקום לעצמך?*

אני מכלול של המורים שעברתי דרכם, כל המורות שלי היו משמעותיות בשבילי, בדגש על המורות שליוו אותי בתיכון. הן עזרו לי למצוא עומק ואמנות ולאו דווקא שלמות טכנית לא מתפשרת.

יצרתי את המורה שאני מתוך הערכה גדולה לימית, ילנה, ריקי, נגה וסיגל שהטמיעו בי המון אהבה לעולם הזה, מרגישה שלקחתי מכל אחת משהו והכנסתי את לתוך האני מאמין שלי כמורה. סיגל שממנה לא ממש התנתקתי, כי דרכנו המשיכו יחד דרך "ורטיגו" ו"כח האיזון". היא תמיד האמינה בי. בכל הזדמנות היא מציגה אותי בגאווה. היא ממש משמעותית בשבילי.

*איך בונים שיעור מחול?*

יושבים וכותבים המון. יש לי מחברת שמחולקת לפי קבוצות שאני כותבת בה רצפים של שיעור. השיעורים שאני מלמדת במגמת המחול הם שיעורי טכניקה של מחול מודרני שבו אני משלבת בסיס של מרתה גראהם, ריליס ויוגה.

השיעור שלי מאורגן ומסודר, יש מערך שיעור מובנה ואני תמיד מגיעה מוכנה לראשון בספטמבר, אני לא מאלתרת תוך כדי. זה שונה לחלוטין מעולם הקונטקט, שבו יש מסגרת מאוד חופשית ובעצם הקבוצה קובעת את הטון, את הקצב ואת הכיוון.

להרכיב את שיעורי הטכניקה זה המון עבודה, שהיא הרבה מעבר לשעות העבודה הרשמית. צריך להכין רצף, לחבר עם מוזיקה, להתאים תרגילים לרמת הקבוצה, לבנות תהליך, מעברים בין תרגילים, לערוך מוזיקות ועוד. שיעורי ההכנה לבגרות במחול הן מדויקים ודקדקניים, התרגילים ארוכים והעבודה כוללת גם הערכה.

זה תחום שיש בו המון שיפוטיות ותחרות, מאוד בקלות אפשר ליפול לצד החיצוני שלו, המכאיב. התפקיד שלי, מעבר לכל מה שציינתי הוא גם לשמור על הבנות, על הרקדניות הצעירות. לוודא שכל אחת עוברת דרך, עוברת תהליך אישי, מתפתחת, לא רק באה כדי לזוז.

*איך את מתווכחת את הביקורת החיצונית של עולם המחול לילדות ונערות?*

כמו שתמיד עסקתי במחול, כך תמיד גם עסקתי בחינוך או בעבודה עם ילדים. לי כמורה, אין מטרה שהרקדניות יתקדמו באופן אוניברסלי, אני לא מכוונת ליעד ספציפי שכולן אמורות להגיע אליו. מבחינתי כל רקדנית עומדת מולי בפני עצמה, והתהליך התקדמות שהיא עוברת הוא אישי, ותואם את הגוף שלה והיכולות שלה, ולא כולן יגיעו לאותם המקומות.

אני משתדלת להיות אוזן קשבת לכל אחת ולוודא שכולנו זוכרות שאנחנו אנושיות.

פעם היו עושים מדידות כדי לבדוק רקדני בלט, למזלנו עולם המחול המודרני שינה את המציאות, עדיין יש מקומות כאלה. אבל בארץ זכינו, אנחנו יודעים לעבוד מתוך שחרור, שוחים בקלות בתוך המחול המודרני, בקונטקט, יודעים לעבוד תוך כדי שילוב טכניקות מחול ויוגה. המחול בישראל גם מלא ביוצרים עצמאיים, הוא כבר לא נשלט בידי הלהקות הגדולות וזה מרענן ומרגיע. היום יש המון יוצרים עצמאיים שפרצו את "תקרת הלהקות המובילות", חלקם גם בוגרי התיכון לאומנויות.

אבל זה קשה, היצירה העצמאית. אני לא מתאימה לזה. אני אוהבת מסגרת שבתוכה יש לי מקום לביטוי אישי.

*יש לך אכזבות?*

כן. תלמידות עם פוטנציאל שלא משקיעות. זה גיל מאתגר, הן צריכות לדעת איך להכניס את גם את זה לחיים שלהן. להשקיע מספיק כדי להתקדם.

אני נותנת את כל כולי בהוראה ובליווי, במחול, בחינוך ולפעמים זה מאכזב,כשאת מרגישה שאת מאוד דוחפת, כשהן לא משתמשות במה שאני נותנת. אני מקפידה להזכיר לעצמי, כמה דברים אני עברתי בגיל ההתבגרות.

*מאוד מעניין אותי שאפילו פעם אחת לא אמרת המילה "משמעת". לא כרקדנית, לא כמישהי שהפסיקה וחזרה לרקוד ולא כמורה למחול. מה זה אומר על המורה שאת?*

מאמינה מאוד במשמעת, אבל קודם אני מוצאת את הדרך להגיע אליהן, תקשורת, מוזיקות, כוריאוגרפיה, יצירה, שוב תקשורת. צריך לרכוש אמון.

*אם את היית המורה של מעיין בת ה16 מה היית אומרת לך?*

הייתי מחזקת אותה, אומרת לה שתלך עד הסוף עם המחול. שהיא במקום נכון. ומנערת את התחושה שאולי היא לא מספיק בשביל להיות חלק מעולם המחול.

התמונות הנהדרות…