הכר את הבוגרת – אריאל ברט

*מי את?*

אני אריאל ואני גרה ביפו. אני עושה מוזיקה, כותבת מוזיקה ומנגנת במפוחית. אבל נראה לי שכל יום אני קצת מישהו אחר…

*כמה שנים מנגנת במפוחית?*

מגיל 7, אחותי הגדולה התחילה לנגן כשהיינו ממש צעירות. היינו בית ששמע הרבה מוזיקה והחלום לנגן במפוחית, היה בעצם החלום שלה, אני העתקתי ממנה. מאז אף פעם לא הפסקתי, תמיד לקחתי את המפוחית ברצינות. זה גם מה שעשיתי באמנויות וזה גם מה שאני עושה בחיים, מנגנת במפוחית מוזיקה שלי וגם הפקות של אחרים.

*כמה מפוחיות יש לך בבית?*

עשרות או אולי יותר, אני מפחדת לספור. יש לי מדף בבית שאני קוראת לו "האנדרטה" שם שמורות כל המפוחיות שאני כבר לא משתמשת בהן. מפוחית הוא כלי שנשחק דיי מהר, בגלל שהוא יחסית זול, לא שווה לתקן אותו.

*מה זה אומר להיות נגנית מפוחית?*

מפוחית זה כלי מטורף. לא מנגנים בו, שרים דרכו. יש לו כמה חסרונות- הוא לא נפוץ, לא מתייחסים אליו ככלי מקצועי, אלא כגימיק או צעצוע ולכן עסקית, אנשים לא חושבים על להביא מפוחית להרכבים שלהם. זו גם הסיבה שאני יוצרת מוזיקה משלי.

*מה צריך בשביל לדעת לנגן במפוחית?*

ידע מוזיקלי זה דבר אינסופי. כמו כל כלי צריך- ללמוד, להשקיע בזה זמן, להתאמן, לחקור, ללכת להופעות, להקשיב, לנגן עם אנשים.

היתרון הוא שאין המון מורים למפוחית בארץ, אז זכיתי ללמוד אצל מורים שמנגנים בכלים אחרים וזה נתן לי פרספקטיבה מאוד מעניינת על מוזיקה.

*תספרי לי עוד על מפוחיות*

אין שום כלי שיש לו את הצליל של המפוחיות, האקורדיון מגיע מאותה המשפחה המוזיקלית, אבל מדובר בצליל שונה לגמריי.

יש שני סוגים של מפוחיות.

מפוחית דיאטונית- זו שמתכתבת באוזן עם בלוז או קאנטרי, מוזיקה שהמקור שלה הוא מארה"ב, מוזיקאים כמו ניל יאנג, ביטלס, דילן משתמשים במפוחית הזו. זו מפוחית שבנויה לפי סולם ספציפי, כל מה שינוגן ישמע סביר כי המפוחית בסולם הנכון.

אני לעומת זאת, מנגנת במפוחית כרומטית שהיא מורכבת יותר, בנוייה כמו פסנתר שיש בו קלידים לבנים ושחורים, כך שאפשר לנגן את כל הסולומות. יש בזה הרבה יותר אפשרויות, ובזכות זה אני מנגנת דברים מעניינים כמו ג'אז.. אני זקוקה לחופש הזה כדי ליצור מוזיקה.

*כל זה אומר שאת יודעת לנשום ממש טוב?*

אני לא ממש חושבת על הנשימה. זה כמו שילד לומד שפה, אני לא זוכרת את החיים שלי בלי המפוחית. אף פעם לא חייתי בלי זה.

מפוחית זה הכלי היחיד בעולם, ביקום! שהוא גם כלי נשימה וגם כלי נשיפה. אז כן אני טובה בזה, אבל זה יעמוד למבחן רק אם אני אעשה ספורט באופן רציני. מורים ליוגה תמיד אומרים לי לשאוף ולנשוף מהסרעפת, אבל אני רגילה לנשום מהריאות, זו הטכניקה שלי.

*מה הסגנון המוזיקלי שלך?*

ג'אז שנושק למוזיקת עולם. אני מודה, זו הגדרה קצת חמקמקה, אני מתעניינת במוזיקה מהמזרח ומארצות ערב. הרבה אלמנטים שאני שומעת שם מגיעים למוזיקה שלי, בלי שבהכרח ישימו לב מה מגיע מאיפה, אבל אני מתעקשת להכניס אותם כי אלה הניואנסים שלי.

במובן של התכוונות וחיבור עם הכלי, מדובר על מנגינה פשוטה ולירית. אומרים שג'אז זה כאב ראש ולא מבינים אותו, אז אני מנסה להביא משהו שהוא ברור, גם לאנשים שאין להם השכלה מוזיקאלית בתחום או מגיעים מכיוון אחר.

*האם יש הבדל בין מי שאת כנגנית ביצירה שלך לבין מי שאת כנגנית ביצירה של מישהו אחר?*

הייתי רוצה שלא יהיו הבדלים, אבל יש. אפילו ברמת הנוכחות שלי, אני אוהבת לנהל את ההרכב שלי. שם אני הכי חזקה ויוצאים ממני הדברים הכי טובים. אבל, הייתי רוצה לחשוב שאני גם מביאה דברים מעניינים לא פחות לפרוייקטים של אחרים.

*לאן הלכת אחרי סיום התיכון מה היו החוויות שלך?*

אחרי התיכון התלבטתי, רציתי ללכת למכינה ולמזלי התקבלתי כמוזיקאית מצטיינת בצבא. תוך כדי למדתי לימודי תואר ראשון בתל אביב בבית ספר "שטריקר" למוזיקה. זו תכנית שהיא ארבע שנתית, חצי ממנה בניו יורק. עם השחרור נסעתי לשם והייתי שם עד הקורונה, זו הייתה חוויה מדהימה שהתפוצצה ביום אחד.

חזרתי לארץ עם עוד הרבה אנשים ונרשמתי ללימודי תואר שני בברלין, שלא השלמתי עד הסוף. אני הרבה על הקו בין אירופה לארץ, הופעות פרוייקטים, טיולים, אנשים שהכרתי בדרך, החיים שלי בין לבין.

*תוכלי לספר לי קצת על ההיסטוריה של המפוחית בישראל?*

זה לא כלי שהוא מאוד מפותח או מאוד וותיק ובכל זאת, בארץ יש נגני מפוחיות מדהימים.

ליאנוש קורצ'אק היה תלמיד בשם גוגול שמואל, כשנפלה לו שן, הוא קיבל במתנה מפוחית.

כשהוא בן עשר, המנגינה ליוותה אותו לאורך כל המלחמה והוא אמר שאם הוא ישרוד ויגיע לארץ, הוא יקים תזמורת מפוחיות בישראל. הוא הגיע! ופתח ברמת-גן את "תזמורת המפוחית על שם שמואל גוגול". המפוחית בישראל בגלל השואה.

*ואיך נראית סצינת המפוחיות העולמית?*

סצינת המפוחיות הכי גדולה שיש כיום, מתרכזת במזרח הרחוק- קוריאה, יפן וסין, שם הכל קורה. אני לא נוסעת לשם הרבה אבל מה שמעניין בקהילת המפוחית הזו, זה שהיא מעגל סגור, נגני מפוחיות מנגנים עם נגני מפוחיות ופחות עם כלים אחרים. לא יוצאים מעצמם ומנגנים דואט עם פסנתרן או בס תופים.

גם ברמת החשיפה וגם בתודעה אנשים חושבים שמפוחית זה צעצוע, לא מוזיקה של ממש.

אחרי הופעות ניגשים אליי הרבה אנשים שהופתעו מכל הדברים שאפשר לעשות באמצעות מפוחית.

*מה היה בניו יורק?*

מלא דברים. זה לא ממש רק כיף, להיות בעיר זרה. נסעתי צעירה והיתי צריכה להתסדר לבד, עם שפה חדשה. גם מוזיקאלית, התחלתי לבנות עם עצמי, מי אני ומה אני אוהבת. הייתי על התפר בין "אל תגידו לי כי אני כבר יודעת" לבין באמת ללמוד. העיר היתה מדהימה, שפע מוזיקאלי, השראה שלא פגשתי בשום מקום אחר. כור היתוך של אנשים שהגיעו להגשים חלום- שחקנים, הייטק, נדל"ן. אנרגיה שנוצרת בעיר עם אדרנלין של אנשים ששועטים קדימה, אז או שאתה איתם או שאתה נופל. זה לא בשביל כולם. הרבה פעמים חוויתי שם תחושת פספוס, "הגעתי עד פה ואני לא אלך לראות הלילה עשר הופעות של המוסיקאים הגדולים?"

לי זה עזר, לחדד מה אני רוצה ואיך. מאוד נהנתי מהעובדה שאין דרך אחת לעשות דברים, אז זו היתה חוויה. כמובן, היו גם הדברים הרגילים של להיות לבד בחו"ל, יש בזה המון בדידות.

*היית חוזרת לגור שם?*

בניו יורק יש הכל! זה תמיד קצת מעקצץ בי לחזור לשם. אבל אחרי הקורונה הבנתי שלא. אני מחוברת לאירופה גם מבחינה מוזיקלית. הטעם המוזיקלי או ההיכרות המוזיקלית של האירופאים יותר מתאימה לי. ולמרות שג'אז היא מוזיקה אמריקאית, באירופה זה מרגיש אחרת.

*רגע, אמרת בעצם שלכל מדינה יש טעם שונה במוזיקה? זה לא משהו מאוד אינדיבידואלי?*

חד משמעית. קונפליקט בין שורשים להגירה. צרפת לדוגמה, עם סצינה ענקית של מוזיקת ג'אז, היא מדינה אירופאית עם המון מהגרים מצפון אפריקה- תוניס, מרוקו, אלג'יר… נוצר שם סגנון מוזיקלי מאוד מעניין שמשלב את אפריקה ואת המערב. התהליך הזה לא קרה באותן העוצמות בשוויץ, איפה שיש פחות מהגרים. גרמניה עברה דברים אחרים לגמריי, המוזיקה הרבה יותר שמרנית פחות מפותחת פחות משלבת תרבויות.

זו כמובן נקודת המבט שלי, מבחוץ ואולי יגידו אחרת, אבל יש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים על הטעם המוזיקלי של בני אדם. כך שאפילו בישראל בצפון הארץ ובירושלים אולי לא מקשיבים לאותה המוזיקה. זה משתנה.

*ומי מקשיב למוזיקה שלך?*

אני לא רוצה לצמצם את קהל המאזינים עם אמירה לא במקום, אבל אני חושבת שהמאזינים למוזיקה שלי הם אנשים עירוניים שמתמודדים עם סטרס.

אני אדם עירוני במהות שלי, כך שאנשים שחיים את היום יום שלהם, שהוא מלא בעשייה, באנשים אחרים, במחשבות הם האנשים שאליהם אני מכוונת.

אני רוצה להאמין שהמוסיקה שלי מספרת את החוויה שלי בתוך הג'ונגל הזה, אבל ברמה שהיא ניתנת לפרשנויות. אני מאמינה שאני מדברת על מסרים אוניברסליים ואני מקווה שכל אחד או אחת יוכלו להבין את המוזיקה שלי ואת ראיית העולם שלי.

אבל גם כל אחד מדבר או מבין דברים קצת אחרת. אני מנסה למצוא איך אני מנגישה את עצמי לאנשים אחרים.

*גם בהחלטות כביכול לא קשורות, כמו מה הקאבר של האלבום?*

אני בהחלט מטיילת בין העולמות, כולל עולם השיווק. זה חשוב שאנשים יסתכלו על זה, איך אני מעבירה מסר מוזיקאלי בתמונה…

*את משווקת את עצמך?*

בארץ כן, בחו"ל לא. שם אני עובדת עם צוות שדואג גם לבוקינג. בארץ אני עושה לבד.

אני שונאת לעשות את זה אבל כיום זה חלק מהמשחק. אני לא עושה מוזיקה רק בשביל עצמי, אם זה היה מספק אותי אז הייתי נשארת בבית. אבל יש לי משהו להגיד ואני רוצה שיחשפו לזה.

*איזה מסרים את מעבירה במוזיקה שלך?*

נראה לי חופש וגם של קושי וחיפוש. המוזיקה שלי היא אינסטרומנטלית, אין בה מילים או טקסט כך שהתחושה שהיא גורמת לך בגוף היא קובעת את הכיוון, התחושה היא ברורה וברמת הכוונה יש שם סיפור שכמובן ניתן לפרשנות. חשוב לי שהמאזינים יקשיבו לזה יגידו שהניואנסים המוזיקליים לא שם במקרה. יש מאחורי כל דבר מחשבה או כוונה.

*מה תוכלי לספר לי על החוויה התחושתית הזאת כשאת מנגנת או כותבת או מאזינה למוזיקה?*

עם קבוצה של מוזיקאים אנחנו נדבר את שפת המוזיקה, יותר מעברית. זה כולל כל כך הרבה דברים בינהם הומור בשפה המוזיקלית. נזיז את הגוף כמובן, שפת גוף מותאמת לשפה המוזיקלית.

כשאני מחוץ לזה אני מנסה לא לנתח את מה שאני שומעת. אני מנסה לנתק את אריאל המוזיקאית וליהנות מהשיר כמו כל בן אדם.

אחד מהמורים שלי בניו יורק אמר לי שהמוסיקה מתחלקת לשלושה רבדים-

גוף- קצב

מיינד (שכל)- הרמוניה ומתמטיקה

לב- מנגינה

אני מסכימה עם האמירה הזו, כל הזמן זזים על הציר הזה. בהופעה, אני יכולה להיות שם בלי לחשוב על כלום, שילוב של שלושתם.

*הומור במוזיקה? מה זה אומר?*

בנק אסוציאציות, ממש כמו בשפה שאנחנו מדברות עכשיו, המכנה המשותף שלנו בנוגע למה טוב, מה רע, מה שחור, מה לבן, מה מצחיק, מה לא מצחיק, מה אינטילגנטי ומה טיפשי, גם המוזיקה היא שפה. בניתי לעצמי סל אסוציאציות של "מילים", תחושות ורגשות, כשמישהו מנגן משהו המח שלי קולט את זה מיד, אנחנו מדברים את אותה השפה.

*איך מתפרנסים ממוזיקה? הוצאת פעם אלבום?*

הוצאתי שני אלבומים, לא מתפרנסים מזה. מתפרנסים מהופעות, הקלטות, בעצם כל מי שמייצר מוזיקה של עצמו, שם השקעה שבתקווה תחזיר את עצמה מתישהו אבל רוב הזמן לא.

את הדיסקים שלי הוצאתי בשביל עצמי כארכיון, זה היומן האישי שלי, האלבומים האלה. היה לי חשוב לראות את השירים כיצירה אחת, יחד.

היום מוציאים סינגלים ולא דיסק כי זה עובד יותר טוב ברמה השיווקית. בג'אז אולי זה נשאר, עניין האלבומים, אבל ג'אזיסטים הם בדיליי התפתחותי.

מוזיקה זה לא כמו שמלה חדשה, אז אני הוצאתי דיסקים פיזיים כדי שיהיה לי מה לשים בארון. תופתעי לשמוע, אבל באירופה תחנות רדיו עדיין מבקשות חומר פיזי. בהופעות אנשים קונים דיסקים. יש הרבה יותר רצון לתמוך ביוצרי המוסיקה.

ספוטיפיי משלמים לי 0.000000001 אחוז של משהו, כשאת קונה *ממני* דבר אני מקבלת כסף אמיתי. התמיכה התרבותית היא חשובה.

*איך משנים את זה?*

לא יודעת אם אפשר.

זו מדינה הישרדותית. כל אחד דואג לעצמו, אין חשיבה קהילתית תרבותית וזה מגיע למעמד הרגישה- אם קונים דיסקים או לא.

זה קשה! כן. אבל לא גדלתי במקום אחר, היה לי ברור שככה זה בארץ ודווקא באירופה, הפתיעו אותי, נחמדים… באירופה קונים דיסקים.

*איך עוד לא חשבו על משהו אחר?*

להוציא אלבום זה מסע אישי, נפשי עם מלא אתגרים, מגיעים לשלמות עם היצירה ואז קשה לקבל אישורים מבחוץ. אם יקנו או לא יקנו זה לא אומר שבשבילי הוא יותר טוב או פחות.

לעומת זאת כשעוקבים אחריי בספוטיפיי אני יודעת בדיוק מי הקשיב ומתי. בעיני זה יותר קשה, זה מבחן שליטה עצמית.

איך קראת לאלבומים שלך?

In between

Documentaries

את הראשון הוצאתי בקורונה אביב 2020

ואת השני ממש לא מזמן באוקטובר 2022

*כמה את מרגישה שהתיכון חי בתוך המוזיקה בחיים שלך?*

מגמת המוסיקה היתה מאוד משמעותית, כל החברים שלי מאז הולכים איתי דרך מוזיקאלית גם היום והם נותנים לי השראה ומוטיבציה לראות שזה לא רק תחביב.

הדבר הכי חשוב שלמדתי באמנויות זה ללמוד להשכיל, להעריך ידע ולקבל ידע.

*מה תאחלי לעצמך?*

שיהיה לי כיף במה שאני עושה. שאני אעשה דברים שאני אוהבת ושאני ארצה לעשות אותם. שאני אפתיע את עצמי.