לא נרשמנו לתיכון לאמנויות על מנת לגדול להיות אומנים. בירושלים של שנות השמונים, במציאות שלפני האינטרנט והטלוויזיה הרב ערוצית, התיכון לאמנויות אפשר לנערות ונערים בגיל התיכון, כמונו, להיחשף לאושר הבלתי נדלה שיש לאמנות ותרבות להציע. ודרכו, להיחשף גם לעולמות של הגות, היסטוריה ושאלות חברתיות שמערכת החינוך הסטנדרטית החמיצה בהתרכזה רק בדיסציפלינות הסטנדרטיות שהגדיר משרד החינוך כתנאי הסף לזכאות לתעודת בגרות. הלימודים בתיכון לאמנויות היו חוויה מעשירה ומעצבת, הפגישו אותנו עם מורים שהיוו עבורנו השראה ודוגמה אישית ועם תלמידים שכמה מהם הם חברי הקרובים גם למעלה משלושה עשורים לאחר מכן. לא למדנו בשביל ציונים או תעודה, אלא אהבנו את הלימודים ואת הקהילה ושהינו בבית הספר מבחירה מעל ומעבר לשעות הלימודים המקובלות. יצאנו להפקות במסגרת מגמת הקולנוע והטלוויזיה, סייענו לעבודות של חברינו במגמות האחרות, השתתפנו מטעם בית הספר בפרויקטים שונים בקהילה, והרגשנו שאנחנו לא רק צרכנים של שירותי המוסד, אלא שותפים מלאים בו. למעלה מרבע מאה לאחר שסיימנו את לימודינו, המשיך כל אחד מאתנו לדרך אחרת. לא חינכו אותנו ללכת בתלם ולבחור במסלול מוגדר מראש, אלא לחפש ולמצוא את המסלול הייחודי לנו. ועדיין, באשר פנה כל אחד מאתנו, חדוות היצירה והערכים שספגנו בתיכון לאמנויות, ממשיכים לשמש לנו כמצפן בחיינו האישיים והמקצועיים.