מיכאל לוי הוא בוגר שנתון 2011 במגמת תיאטרון.
קשה לפספס אותו, הוא צועק אוונגרד והוא עסוק בלהוריד את השכבות של העור, של הבשר… לקלף הכל עד שמגיעים ללב. והלב של מיכאל, אין מתוק ממנו.
היה לי מאוד קשה לערוך את הראיון הזה, לשמור על האופי של מיכאל דרך הטקסט ואני בטוחה שזה גם מה שמעסיק אותו כאמן, כשחקן, כפרפורמר.
הוא נותן את כל כולו ליצירה, מרחיקת לכת ככל שתהיה ובעיני זה רק עניין זמן עד שהמרחב הציבורי יהיה גם הוא מלא במיכאל לוי.
*מי אתה?*
אני מיכאל לוי ואני אמן רב תחומי. אני שובר ואוכל מוסכמות. אני איש במה, ואיש אחורי במה.
אני מה שאני יכול להיות ואני יכול להיות הכל.
*ממתי תחושת החופש הזאת מלווה אותך?*
היא הגיעה בתיכון, לפניו חייתי חיים כחרדי. כשראיתי את הגרפיטי הסוטה בחצר ואת הלבוש של הבנים והבנות כשהגעתי, הרגשתי שמחה בלב. בכיתה ח', הצטרפה גם ההנאה מהעובדה שהספקתי לטעום מכל העולמות. היה חופש בהכל, חופש אמנותי ליצור ולהיות. לא הייתי שורד אם לא הייתי מגלה את האמנות על כל גווניה ככה. להיות על הבמה ולאלתר גרם לי להבין שאין גבולות, רק צריך לדעת איך למצוא פירצה. הכיתה בתיכון היתה מקום דיי טוב בשביל לחקור את זה.
*איך הגעת לבית ספר חילוני?*
אבא שלי חילוני אמא שלי חרדית. רציתי ללמוד בבית ספר שאפשר לשיר בו ושמעתי על האמנויות מחברה. אל המבחנים ניגשתי עם שיר מהסרט מלך האריות, כי גם כחרדי צפיתי בדיסני, ברחתי מהעולם החרדי ולא חזרתי אליו כדי לחפש אישורים.
אני הבחור שתמיד הרגיש אאוטסיידר ויכול להיות שהעובדה שאימצתי את עצמי בחום, גורמת לאנשים להמשך למוזרות שלי,
אני משתדל להביא את עצמי במלוא הכנות. כשהייתי צעיר יותר, צעקתי את הכל ישר לפרצוף, ככה גם קיבלתי תפקידים, אנשים לא יכלו שלא לשמוע אותי. היום אני קצת רגוע, האמנות שלי עוסקת יותר בלב.
*מה אתה יוצר?*
אני כותב שירה, אני מלחין, אני שחקן ורקדן ולפני כמה זמן העלתי מופע שקוראים לו "ממתקים" עם אלעד שכטר, בוגר התיכון גם כן. אלעד הוא האיש שהקים את מחול ק.ט.מ.ו.ן. עבדנו לפני כן ביחד, במופע מחול ״עורפא״ שעלתה בפסטיבל ״מיפו עד אגריפס״ ומאז הספיקה לעבור על הבמות ברחבי הארץ וגם בארה״ב. ביצירה מיוחדת שקראו לה "הבנוייה", אלעד נתן פרשנות לספר של בוריס שץ והחלום האוטופי על ירושלים. זה היה כיף, מאתגר והכשיר את הקרקע ליצירה הבאה, "ממתקים", שהוא מופע בוגר ומצחיק, דיאלוג עם נגנית נבל. המופע מדבר על אובססיות ועל איך שכולנו עושים משהו אחד אבל רוצים משהו אחר. יש גיחות של מיכאל בכל מקום ואני מאוד גאה להציג את עצמי על הבמה, לא רק כשחקן.
"ממתקים" עלה בפסטיבל מחול שקראו לו "שירות חדרים" במלון בראון בירושלים, במוזיאון ישראל ועכשיו בבית אנה טיכו.
לא מדברים על זה, אבל הוא עתיד לעלות גם בצרפת.
בתקופה של אחרי הקורונה כשהתיירות לא הייתה בשיאה, עשינו את המופע כחלק מערב גדול.
*איך התגלגת בדרכים מאז סיום התיכון?*
נכנסתי לעיניינים עם קבוצת חברים במופע הדראג הירושלמי, "אללה נש". שיחקתי במופע ״אן בוני ומארי ריד״ של לי לוריאן שעלה בירושלים במגרש הכדורגל החבוי בסימטאות הצמודות לשוק מחנה יהודה, במגרש חול שבגן הפעמון שמחוץ לתיכון ובפסטיבל א׳ ז׳אנר בתיאטרון תמונה.
הצטלמתי לאין ספור סרטי סטודנטים, קליפים ופרסומות. השתתפתי במופע "ספר יהושוע" של הזירה הבין תחומית, גיא בירן ביים את המופע הזה ממש לפני הפרישה שלו. היו לו שני גלגולים והשתתפו בו אנשים שהערצתי בילדות- אסי לוי ופלורנס בלוך.
כשהייתי נער, עשיתי מנוי לחאן ולמדתי המון מפלורנס. זה היה דיל, לבוא לכמה הצגות שאני רוצה, כל עוד יש מקום פנוי. אני הייתי מכור לתיאטרון, התייצבתי אולי ארבע פעמים בשבוע ותמיד היה מקום פנוי. משם התחלתי לעבוד בחאן, בטלמרקטינג, בקופות, בסדרנות. גם בסינמטק עבדתי, סדרן ואז מפיק ומקרין ואחראי. תוך כדי גם תמיד נשארתי פעיל בסוגים שונים של פרפורמרס.
עד שהגיעה הקורונה…
*להופעות פרינג' יש פחות קהל?*
כן. זה תיאטרון שוליים. לפעמים אולי פחות טוב, לפעמים יותר דוקר את הלב, לפעמים יותר מידי קיצוני. אבל הוא מביא את החדש, את חוסר הפחד, את האמת. כמה אפשר עם עוד הצגת סלון? לא שאני מתנגד להצגת סלון, אני אתן הרבה מאוד כדי לשחק בהצגת סלון, אבל טוב שיש גם מזה וגם מזה. לפני כמה ימים נכנסתי לחדר החזרות של ההצגה "חפץ" ושכחתי כמה זה שונה ככה, כשיש הרבה אנשי צוות שקשורים למופע, בהופעות פרינג' זה לא קורה.
*תוכל לתת דוגמה למופעים שלך?*
חיי הלילה איפשרו לי לא מעט במהלך השנים. לא כל האנשים שבאים למסיבה בהכרח באים לחגוג, הם צריכים חיזוק. אז אני מופיע, בכל פעם כמשהו אחר. לעיתים זה מטופש ולעיתים זה מאוד רציני ומאוד נוקב.
לקראת הכריסמס אני יושב על אנשים עם כובע סנטה קלאוס בבר בתל אביב עד שהם אומרים במקומי את שורת המחץ "הו הו מרי כריסמס".
אני מופיע בברים עם תחתונים קטנים.
פעם הצבנו תא וידויים של כומר, בתוכו אני ישבתי מכוסה עיניים ועשינו תהליך וידוי לחטאים.
בניתי כותל תלת מימד שמרכיב את המילה "הומו" והקהל תקע בי פתקים.
ב2018 אחרי מצעד הגאווה בירושלים, במסיבה, הייתי תלוי על הקיר במשך 8 שעות כשאני מכוסה בגבס. צבעו אותי, שברו את הגבס ואז כמו חבילה עוברת קילפו ממני את השכבות. הפרס היה עותק של קריקטורה של מאייר שאיבד את עבודתו בעקבותיה. לא בחו"ל, לא פעם, זו היתה ביקורת שהעביר על חוק הלאום, בישראל!
בעוד הזדמנות, הסתובבתי בקהל כשאני עטוף בניילון נצמד, מכוסה באלפי מדבקות.
שפכו עליי צבע, עשו ממני פסל כדי לדבר על צלקות.
"שבר כלי" של מיכל חביון, בירושלים הציבה אותי כפסל זהב, עם שני מוזיקאים וקהל ששבר 2400 קערות חרס מתחתיי. אני לעולם לא אחזור על המופע הזה שוב, כי זה הרס לי את הגב. אבל יום אחר כך כבר הלכתי להצטלם לקליפ של "הנוכלות".
היו לי קטעים שעסקו בגוף שלי, בקבלה של אחרים את הגוף שלי, בלבוש מינימלי או במגע. אני משתמש בגוף שלי ככלי לשחרור עכבות. אבל אני עדיין מרגיש אאוטסיידר, לא משנה לאן אני אלך. ברגע שאני מופיע, הזרות מתאדה.
עם השנים אני רואה שגם כמו הרבה אמנים אחרים, אני מתדרדר לפשוט, למשעמם לקלות, לכסף… זה מבאס שזה בא על חשבון זה שהאמנות הופכת לפלקט.
בגלל זה גם קצת לקחתי הפסקה מלהופיע בדברים שלא עושים לי טוב.
*יש מקום לשניים כמוך באותו חדר?*
ברור. כן. תלוי בהם, למצוא פרטנר טוב לתיאטרון זה מעולה. אני בעד שיתופי פעולה ואני נהנה מהם.
*מתי אתה מרגיש שאין לך חופש?*
כשאני כלוא בראש שלי. כשאני עובד בתל אביב.
*למה אתה אוהב את ירושלים?*
הכנות. יש פה אמת, למרות הכל. למזלי אני נראה קצת מאיים אז זה עובר חלק. ירושלים מקבלת זה, יש פה אנשים סקרנים.
*יכול להיות שזה ככה, כי אתה יוצא מהעולם הדתי ואתה לא מרגיש צורך להתנצל מולו או להיות מישהו אחר?*
אולי. מראש אני מכבד, אני רואה מולי בני אדם.
*מה הקושי בלהיות איש במה?*
הכי קשה לי זה העובדה שאני נשאר חשוף. אני צריך להיות מחובר ריגשית כדי שזה יצא טוב, בשביל זה אני צריך לתת את עצמי, זה מאוד פגיע.
*מה אתה רוצה להביא לקהל במופעים האלה?*
חשוב לי שהוא יהיה ער לרגשות של אחרים, לאחר בכללי. לפעמים דרך זעזוע לפעמים עם חיבוק, הייתי רוצה שיראו אותי בתור בן אדם.
*מה אתה עושה היום בהבימה?*
אבישי נמירובסקי שגם הוא בוגר התיכון לקח אותי לשחק בהצגת הגמר שלו, זה התחיל בקטע קטן בסרט והמשיך להצגה.
*אתה לא צריך לעבור לתל אביב?*
לפני כמה שנים לקראת השנה האחרונה של מועדון ה"אלפא בית". בעיקר הייתי בתל אביב למרות שגרתי "רישמית" בירושלים. זה נכון, ככל שאתה יותר בתל אביב אז מקבלים יותר עבודה. אבל אבא שלי צריך תמיכה, אני שם בשבילו כיום והוא איתי מהילדות. כמו נישואים מוזרים.
*איך הוא מקבל את חיי הבמה שלך?*
הוא מעריץ. הוא עוזר לי להכין את האביזרים, הוא מגיע להופעות, מביא לי דברים ששכחתי בבית, פיאות או שמלה…
הוא יודע מי אני, תופס אותי על חם גם כשלא כדאי, אני ילד קצת שובב והוא מקבל הכל באהבה. הוא חשוב לי מאוד ובעצם זה מאוד קשה, ככל שהוא מתבגר הוא הופך להיות קצת יותר תינוק. הוא כמעט בן שמונים, אבל הוא הציל אותי בילדות ואני אוהב אותו וגם חייב לו. ההתחרדות של אמא שלי היתה מאוד קשוחה והוא היה העוגן שלי. חזרתי לקשר איתה לפני שנתיים כי הייתי צריך לשחרר כעס ששמרתי.
*מה משמח אותך? מה עושה לך טוב?*
לפעמים זה דברים מאוד פשוטים ולפעמים זה דברים שאני לא יכול להשיג.
ציוץ ציפורים, להיות בטבע, לראות מחזה טוב, לסיים הצגה. אני מכור לבמה, אילו רק יכולתי להיות על במה ולא לרדת… מסוף התיכון לא הפסקתי לבלות. הרבה אלכוהול והרבה חיי לילה שעזרו לי לפרוח בכל כך הרבה תחומים שהם לא רק בלילה. אבל היום אני כן חושב פעמיים לפני מסיבה, הכיף שלי הוא יותר בעבודה, בהצלחות, בהתקדמות. אני קצת עסוק בלחפש אהבה, כזאת שלא נמצאת במסיבות, אני רוצה חתן, אני כבר בן שלושים.
*מה תאחל לעצמך?*
סבלנות.
*איזה עוד במות תרצה לכבוש?*
אין לי שאיפות גדולות מידי… למרות החלום להיות מפורסם, האמנות האמיתית, היצירה האמיתית שיש בה את רוב החופש, נמצאת במקומות הקטנים. אני מעריך את השנים שעברתי בעבודה בפרינג', בשוליים, בחיי הלילה. עבודה שלא מחפשת לספק את הקהל ובגלל זה גם יש לה פחות קהל. הייתי רוצה שיותר אנשים יבואו לזה ובו זמנית, עוד מהבימה, מהחאן… איפה שאפשר להופיע בגדול, אני אשמח לטרוף את הבמות.