הכר את הבוגר-איתמר זדוף

אני איתמר, אני אוהב להגדיר את עצמי בתור יפנולוג- אני מתעסק עם תרבות יפן בכל מיני רבדים. אני מדריך אמנות לחימה בשם אייקידו ואומנות נוספת בשם קובודו שהן שתיהן אמנויות לחימה יפניות, אחת מודרנית (אייקידו) ושנייה ישנה יותר (קובודו).

בקיץ אני, אישתי וחבר גם עשינו קייטנה בנושא תרבות יפן בפרדס חנה, השנה נרשמו קרוב ל-150 ילדים. היה טירוף.

בנוסף, אני מטפל בשיטת "שתי חרבות"

שיטה שעובדת בעיקר עם ילדים ומתבססת על נרטיב הלוחם. נשקים, קרבות, לוחמה והרפתקאות כל אלה מקנים לילד מקום לגדול, להתרפא ולצמוח על בסיס ערכים של כבוד, חמלה, עצמה וסבלנות.

בנובמבר אני חוזר להדריך טיולים ביפן, אחרי הפסקה ארוכה.

ואני גם באקדמיה, אני כותב דוקטורט שהכותרת שלו היא "הקהילות הפסיכדליות בישראל וביפן וטביעת רגלן התרבותית", הוא מתעסק בעיקר בהשפעה התרבותית של חומרים משני תודעה פסיכדלים (LSD, DMT, פסילוסיבין ומסקלין), האופן שהמפגש בינם לבין בני אדם מקבלים ביטוי באופן מקומי מבחינת התרבות.

המחקר עוסק בתרבות הפסיכדלית, כלומר הפעולות שאנשים עושים כתוצאה ממפגש עם החומרים, והקהילות שמתגבשות סביבם, כמו סצנת הטראנס והרייב, מעגלי איווסקה, ספרות, אמנות פסיכלדית ועוד. ליבו של המחקר הוא השוואה בין התרבות הפסיכדלית הישראלית לתרבות היפנית.

מבחינה היסטורית, החיבור של ישראל לחומרים פסיכדליים הוא צעיר יחסית, משנות השישים, אבל מהר מאוד הסצינה כאן צברה תאוצה וישראל נחשבת היום לאחת המובילות בתחום ברבדים שונים: טיפול בעזרת חומרים פסיכדלים, מחקר, סצנת הטראנס, ומעגלי האיווסקה. הסצנה בישראל התבגרה מאוד, ועוסקת בין היתר בתחומים של מזעור נזקים וקידום אג'נדות פסיכדליות דרך אקטיביזם.

ליפן, לעומת זאת, יש קשר בן מאות שנים עם חומרים פסיכדלים, במיוחד עם פטריות פסילוסיבין. אבל מאז החצי השני של המאה ה-20, הכל נעשה בהיחבא ופורומים מצומצמים מאוד. נושא מזעור הנזקים והטיפול הפסיכדלי כמעט ולא קיים ביפן.

אבל אני עוד בתחילת הדרך. זה בעיקר כיף לכתוב דוקטורט, בטח כשזה בנושא שכל כך קרוב אליי.

כבר בתיכון זה מאוד עניין אותי, אבל בגלל שהייתי במגמת תיאטרון והייתי מאוד בטוח שאסע לאנגליה ללמוד בימוי, זה עוד לא קרה. בצבא שירתתי כמורה חייל בחיפה והבנתי שתאטרון זו לא הדרך שלי. בערבים הפנויים שלי בחיפה נסעתי להתאמן באייקידו וכשהשתחררתי, לא עניינו לא הודו ולא דרום אמריקה, לימודים הרגיש לי קצת מוקדם. אז נסעתי ליפן, לבדוק עד כמה עמוק הדרך הזאת יכולה להגיע.

ביפן חייתי בערך 7 שנים וניצלתי את הזמן ללמידה של אמנויות יפניות אייקידו, קליגרפיה, קובודו, ציור דיו ועוד. זה היה סוג של מתנ"ס.

הקדשתי שנתיים והרבה מאוד זיעה כדי ללמוד את השפה. בחוויה שלי, נראה לי שכן קיבלו אותי כחלק מהנוף, למרות הפרצוף המערבי.

בפעם הראשונה שהבנתי שמתחילים להתייחס אליי לא כאל "הזר", אלא כשווה ערך, הייתה אחרי חמש שנים, כשהמורה שלי התחיל לתקן אותי על טעויות בשפה היפנית. כבר לא קיבלתי את "הנחת כל הכבוד על המאמץ", אלא התייחסו אליי כמי שצריך לדעת דברים כאלה.

שיממוטו קאצויוקי שיהאן. הוא היום בן 84.

איזה מין יחסים יש בין מורה יפני לתלמיד?

לא כולם עם אותה מערכת היחסים. בשבילי הוא היה סוג של אבא. הייתי מגיע לשם ממש כל יום. הדוג'ו עצמו היה בתוך מקדש, והעבודה העיקרית של המורה שלי הייתה ראש מקדש זן, הייתי מגיע למקדש פעם בשבוע כדי לנקות את החצר, בחגים הייתי עוזר במלאכות השונות, סוחב את התיקים.

זה אולי דומה קצת לחוויה של הגורו ההודי, אבל, לא גרתי אצלו, החיים שלי היו שלי והייתי בא כדי להתאמן. כל מה שעשיתי הגיע ממני ומהרצון שלי. עזרתי לו להתלבש, פתחתי לו את הדלתות, שמרתי לו את הנעליים.

זו היתה היכרות מאוד מאוד קרובה. ממבט עיניים יכולתי לדעת מה הוא חושב, מה הוא רוצה שאני אעשה לפני שאמר. ליוויתי אותו בסמינרים ברחבי העולם, לפעמים כאלה עם כמה מאות אנשים.

אני ממש העדפתי להיות בחברת יפנים. גם כי ישראלים ביפן, לפחות בזמנו, זה היה קצת צרות. הם היו מאוד מקושרים לבאסטות שהן פחות בטוחות.

אני בעיקר הייתי עם אנשים שהתאמנו באייקידו ובאו לתקופות כדי להתאמן. עזרתי להם להתאקלם, מצאתי להם אופניים, מקום לישון. לא התראתי הרבה עם ישראלים. מאוד רציתי להיות חלק מהנוף, עד כמה שאפשר עם פרצוף מערבי.

ברמה האידואולוגית, נסעתי ליפן כדי ללמוד משהו שחשבתי שצריך מאוד בארץ. את הלך הרוח של האייקידו.

ברמה הפרקטית יותר, אני רציתי להתעסק בתרבות יפן, וכמו שטום וויטס אמר "בארצם של עוורים, זה עם עין אחת הוא המלך", הסיכוי להתפרנס כמומחה לתרבות יפן בארץ הוא יותר גדול מאשר ביפן.

מה שכן גם הגבולות בחברה הישראלית הם יותר רחבים, כל עוד אתה מצליח להתפרנס אין הרבה דרישות אחרות ואני יכול לעשות פחות או יותר מה שאני רוצה. פה אני יכול להיות בבית עם המשפחה, עם הילדות. אני יכול לכתוב דוקטורט על סמים פסיכדליים. חופש שלא קיים שם.

לא היה פשוט בכלל, הייתי צריך להשיל הרבה דפוסי התנהגות שאימצתי ביפן.

אישתי יפנית והיא זו שקבעה שנחזור לארץ, אבל אנחנו לגמרי חיים את שני המקומות האלה ביחד.

בכל מקרה ישראל זה בית, זה חברים. והמעבר בסופו של דבר, לפרדס חנה, עבר דיי חלק מבחינה מקצועית. הצלחתי לעבוד במה שאני רוצה ובמה שאני אוהב וזה אחלה.

בכל מקרה אני חי על הקו, עד לפני הקורונה הדרכתי שם קבוצות של מטיילים ואנחנו נוסעים לשם דיי הרבה.

עכשיו השיח שלנו מאוד מתרכז על יפן. אבל אני דווקא בעד ריבוי. תמיד שואלים אותי אם הבנות שלי הן ישראליות או יפניות, אנחנו מגדלים אותן להיות שתי הזהויות ביחד, להיות גאות בזה שהן ישראליות וגם יפניות.

וחוץ מזה שבארץ יש הרבה מאוד יופי, אני אוהב את הארץ ויש פה דברים נפלאים.

אף פעם לא מרגישים מוכנים כדי להתחיל ללמד. למזלי הכל הסתדר, הצלחתי להשיג מקום זול והמתאמנים הראשונים שלי היו כאלה עם נסיון, אז היה לי הרבה "גב" של אנשים שעזרו לי להתחיל.

ובמודע, החלטתי לא לתפוס את העמדה של המורה היפני. אני לא "סנסיי" כי אני הכי צעיר בדוג'ו. אני לא "סנסיי" כי אני מעדיף להיות אני ובלי מעמד רשמי. אני לא "איתמר המורה" או "איתמר הגדול", אני אני.

על המזרון, אין ספק מי קובע אבל אחרי שסיימנו את האימון, אנחנו פשוט חבורה של אנשים שנהנים להיות אחד בחברתו של השנייה.

דו 道זו דרך וג'ו 場 זה מקום. בארץ מכירים את זה כמקום לאימון אמנויות לחימה. אבל ביפן זה מקום אימון לכל מיני דברים, בין היתר גם איפה שנזירים בודהיסטים מבצעים את תרגולי המדיטציה שלהם.

אָי合 זה לשלב, כמו לשלב ידיים או השתלבות בכביש.

קִי 気 זו אנרגיה. אבל לא כמו שהעברית תופסת אנרגיה, כמשהו איזוטרי, שהגיע מהשפה האנגלית. אלא אנרגיה שאין יותר אין ספק על קיומה, משהו מאוד יומיומי.

דוֹ 道 זו דרך.

אייקידו היא אמנות לחימה שמדברת על נטרול, תוך הגנה על הפרטנר, בלי לפצוע ובלי להרוג. לא הגנה עצמית, אלא הגנה הדדית.

זו דרך השלום.

קו 古 זה ישן, בודו 武道 זה אמנויות לחימה. בימי ראשון שבהם היה חופש מלימודי האייקידו הייתי מתאמן את זה. זה מתחיל בעבודה עם חרב אי איי, סדרה של תנועות מסודרות. אחר כך עבודה בזוגות עם מקל ארוך, מקל קצר, ידיים ריקות… תלוי במצב רוח של המורה.

האמנויות הללו מייחסות את עצמן לסמוראים.

וואו, אני עוד לא יודע. כרגע אני נהנה מלקום כל בוקר ולעשות משהו אחר.

אז לא, אני מאוד מתוכנן והלוואי שהייתי יותר קליל. היו הרבה פחדים בדרך והרבה דברים מתוכננים לפרטים הקטנים.

בדיעבד, זה הצליח, אבל בעבודה קשה.

לקח לי הרבה מאוד שנים ללמוד ולהבין את זה, אבל דבר אחד שאני מאוד אוהב בתרבות היפנית זו הוקרת התודה.

כשלמדתי קליגרפיה הקדשתי את הפרוייקט האחרון למילה קאנשה 感謝. זו הייתה יצירה של שני מטר על מטר.

קאנשה, הכרת תודה.

לא אסירות תודה, כמו שיש לנו בעברית. זו התנסות שהיא ללא חוויה של חוב אלא הכרת תודה, של ערך.

זו צורת נימוס שמבוססת על הכרת תודה. לא התחשבנות וזה לא חוסר נעימות, זה התענוג *שלי* בלהכיר תודה למישהו אחר.

בתור ישראלי זה לא תמיד ברור. המקום של הכרת התודה פחות דומיננטי אצלנו.

בייחוד מול יחסים עם מורה, שלפעמים נלקח כמובן מאליו או לדוגמה כל הדברים שעשיתי כשליוויתי אותו, אנחנו מתייחסים אל זה כאל עבודה ואולי גם בבאסה. אבל בשלב מסויים הבנתי שללוות אותו, לעזור לו לסחוב את הנעליים שלו זו זכות אמיתית, אפילו כבוד ואני מכיר תודה על זה.

אגב, התפיסה הזאת נוגעת ממש לכל אספקט בחיים בתרבות היפנית, אפילו באוכל. בעברית המילה "בתיאבון" מתייחסת אל אקט שקשור לשלב האכילה, אנחנו מאחלים אחד לשני, שהאקט של האכילה יהיה טעים ומספק. אבל ביפן לפני האוכל אנחנו אומרים "איטדקימס" שזו מילת הודיה, תודה לשמש שגידלה את האורז, תודה למים שגידלו את הצמחים, לחקלאי שעבד את האדמה ולנהג המשאית שהביא את האורז לסופר.

חשוב לי לציין שאין פה שחור לבן, הכרת תודה בקטע קיצוני יכול להיות ניואנס על ניאונס מאוס ומעיק, עטוף בטקסיות ובגינוני כבוד.

המשפחתיות, הקירבה.

אם כבר דיברתי על הדוקטורט, אז מסיבות טראנס בחוויה הישראלית הן כמו חוויה של חתונה, כולם ביחד חולקים רואים אחד את השני. מחמיאים. אני מאוד אוהב את זה.

מרגישים בנוח להיות הם וכולם גם יקבלו אותך.

לי אישית היה ממש מדהים בחוויה שלי בתיכון.

היו שם מבוגרים שנתנו לי לעוף על השגעונות שלי, דחפו אותי לחקור, היו אומרים לי, יאללה תתארגנו ונלמד את הדבר הזה שמעניין אתכם. לא כעסו עליך כשניסית לבעוט במסגרת.

אני זוכר שעשינו שטויות ואחרי קריאה של טקסטים אנרכיסטים סוציאליסטיים הדבקתי על הדלת של דני בר גיורא טקסט כזה לוחמני והוא בתגובה החליף את הטקסט במשהו אחר שנתן לו תשובה.

זה כמכלול, נתן לי הרבה כח לעשות את הדברים שאני עושה עכשיו.

בגלל שאני בגיל 20 כבר נסעתי ליפן, את תקופת ה"מרד" שלי חוויתי דווקא בתיכון. עשיתי שטויות, אבל עם טעם טוב. אם לסכם, התיכון היה חוויה מעולה.

מורים שהם אנשים, דבורה לוי, שעכשיו עשו עלייה סרט הייתה דמות ממש משמעותית עבורי, היא הרחיבה לי את העולם, דני בר גיורא. אפילו כתבתי לו פעם מכתב תודה. לפחות בחוויה שלי, היו שם אנשים ששם כי הם רוצים להיות שם. מה שהרגשתי פחות כשאני לימדתי בבתי ספר בחיי הבוגרים.

מצחקק. אני פחות במסרים לאומה. פחות בנאדם של שורות תחתונות. מצטער…