אמנויות ירושלים https://jer-art-school.org.il/ בית הספר לאמנויות בירושלים Thu, 22 Jun 2023 06:24:54 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.5.5 https://jer-art-school.org.il/wp-content/uploads/2021/01/Jarts_logo2-e1614509090510-100x100.png אמנויות ירושלים https://jer-art-school.org.il/ 32 32 הכר את הבוגרת- תאיר ליטמן https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%aa-%d7%aa%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%9e%d7%9f/ https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%aa-%d7%aa%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%9e%d7%9f/#respond Thu, 22 Jun 2023 06:24:08 +0000 https://jer-art-school.org.il/?p=4404 תאיר ליטמן, בוגרת שנת 2007 *מי את?* אני תאיר ליטמן, במקור ממושב בית-זית, כיום גרה ביפו, ואני מעצבת רב-תחומית ויזמת. אני אוהבת לבנות מוצרים שמציעים פתרונות לבעיות בחיי היום-יום שלנו, דיגיטליים או פיזיים, שהופכים את החיים שלנו לטובים יותר. בנוסף אני גם מעצבת תכשיטים, ועוסקת בזה כתחביב. *איזה מוצרים תכננת הוצאת לפועל?* ב-2016 לאחר שסיימתי …

הכר את הבוגרת- תאיר ליטמן לקריאה »

הפוסט הכר את הבוגרת- תאיר ליטמן הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
תאיר ליטמן, בוגרת שנת 2007

*מי את?*
אני תאיר ליטמן, במקור ממושב בית-זית, כיום גרה ביפו, ואני מעצבת רב-תחומית ויזמת.
אני אוהבת לבנות מוצרים שמציעים פתרונות לבעיות בחיי היום-יום שלנו, דיגיטליים או פיזיים, שהופכים את החיים שלנו לטובים יותר. בנוסף אני גם מעצבת תכשיטים, ועוסקת בזה כתחביב.
*איזה מוצרים תכננת הוצאת לפועל?*
ב-2016 לאחר שסיימתי ללמוד לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי בז׳נבה, הקמתי את החברה הראשונה שלי. במרכזה, מוצר רפואי לכלבים שהמצאתי ה Ergodog.
המוצר נועד להחליף את הקולר האליזבתני שמולבש מסביב לצוואר חיות המחמד לאחר ניתוח והוא עוזר למנוע מהן להסיר את התפרים. המוצר עוצב במקור עבור הכלבה שלי, שסבלה מבעיות עור ונאלצה ללבוש את הקולר, ראיתי את הסבל שלה ורציתי לעזור לה.
חקרתי, ניסיתי, בניתי שוב ושוב אבות-טיפוס ולבסוף הגעתי למוצר שעובד. הוא ארגונומי ושם במרכז את הכלב ואת האדם שלו כשהוא מציע חוויה נעימה הרבה יותר.
את הפרוייקט הגשתי לתחרות יזמות בשוויץ, בעידוד המנחים שלי מקורס יזמות בטכניון השוויצרי, ללא קשר לתואר שבמסגרתו עיצבתי את ה Ergodog מלכתחילה. בתהליך שלקח חודשיים התמודדתי נגד כמאה סטארטאפים אחרים, ובעיקר התייחסתי לזה כהזדמנות ללמוד איך לכתוב תכנית עסקית ולהבין האם שווה לי "ללכת על זה". בסופו של דבר ניצחתי בתחרות וקיבלתי תשובה לשאלה שלי.
*איך הגעת לעיצוב?*
זה תמיד היה הטבע שלי, אבל לקח לי זמן לגלות שזה מה שמגדיר את העשייה שלי הכי טוב.
תמיד הייתי רב-תחומית. בתיכון התחלתי במגמת אומנות, עברתי למחול ולבסוף מצאתי את דרכי במגמת תיאטרון. המשחק על הבמה איפשר לי לתת ביטוי לסיפורים חשובים, לתת להם צורה וחיים דרך התיאטרון ובעיקר למצוא דרכם את הקול האישי שלי. תיאטרון הוא כלי חשוב לפיתוח אמפתיה ולהבנה של אנשים אחרים. בעיני, ללא אמפתיה אי אפשר להיות מעצב. חוויית המשתמש היא הלב הפועם שמוביל כל מוצר שבונים, חייבים להבין עבור מי ניגשים לבנות את המוצר ולמה. איך זה ישפיע לו על החיים?
לחשוב על פתרונות לדברים שעוד לא הומצאו כדי לפתור את הבעיות של היום, זו חדשנות.
*ומאז שזכית בתחרות, מה קרה?*
הקמתי חברה, צירפתי שותף ישראלי, המשכנו לפתח את המוצר ורשמתי פטנט עיצובי (מה שנקרא מדגם).
מבחינתי זה היה בית הספר ליזמות. עבדתי על זה כשנה וחצי, והיתה לי תחושת שליחות אמיתית. היכולת לעזור לכלבים ולבעלים שלהם וכך גם ליצור אימפקט חברתי, זה ריגש אותי.
באופן טבעי ולא מתוכנן הקמתי את המיזם השני שלי, "Morning", שזה המוצר הכי משמעותי שבניתי עד היום, עם עשרות אלפי יוזרים.
*מה זה "Morning"?*
זו פלטפורמה טכנולוגית לחיבור בין אנשים בעולם האמיתי. כאשר שני אנשים טובים מתחברים, נוצר קסם שמייצר הזדמנויות. הרי לכולנו יש ידע בתחומים בהם אנחנו עוסקים ומה שעבורנו לפעמים נתפש כמובן מאליו ולא מיוחד, עבור אדם אחר יכול להיות מהותי בדרכו.
עיצה אחת טובה ואותנטית ממישהו שאכפת לו, יכולה להיות ההבדל בין הצלחה לכישלון עבור אדם שבדיוק זקוק לה.
מפגשים אנושיים בסביבה הנכונה מובילים להזדמנויות נפלאות, ואני רציתי לאפשר את זה.
בשנות פעילותו של המיזם עשרות אלפי אנשים (שקודם היו זרים מוחלטים) נפגשו לקפה והתחברו באמצעותו.
*איך ממוצר רפואי לכלבים הגעת לעמוד מאחורי אתר שיש לו עשרות אלפי משתמשים, רשימה מרהיבה של ״מנטורים״ ואין-סוף אפשרויות?*
זה סיפור מאוד יוצא דופן, שבהחלט לא יכולתי לדמיין או לתכנן אותו מראש. זה נבע מפרידה קשה, חוויה אנושית שכנראה מוכרת לרוב האנשים. במקום להגיב אליה "נורמלי" החלטתי לסובב אותה לטובתי ולראות לאן זה יקח אותי.
הייתי כל-כך עצובה, שהיה לי קשה לקום בבוקר בשעה נורמלית. העובדה שאני מטבעי ״אדם של לילה״ לא תרמה, והיה לי קשה במיוחד לקום בשעה מוקדמת וקבועה בבקרים. אהבתי לעבוד מאוחר לתוך הלילה, אבל זה מנע ממני לקדם את העבודה על ErgoDog כמו שהייתי רוצה, וכמובן שהרגשתי רגשות אשמה על כך. לא הצלחתי להפוך חזרה את השעון שלי במשך יותר מחודש. הייתי מותשת וכבר על סף ייאוש. כדי להתגבר על הבעיה, באיזשהו שלב התחלתי לקבוע את הפגישות שלי בשעות הבוקר, כדי לאלץ את עצמי לצאת מוקדם מהבית.
מה שיצא מזה היה לא פחות ממדהים ומשנה חיים, אבל בהחלט לא תכננתי להפוך את זה למיזם. לא יכולתי לנחש בחלומות הכי פרועים שלי שזה יתפתח למוצר אליו זה הגיע, שזה יהפוך למשהו שעושה טוב לאנשים. הכל קרה מתוך אינטואיציה, חדוות יצירה אותנטית וזרימה יפיפיה של השראה והרצון הפשוט לעשות טוב.
הרעיון שהגיע מתוך הסיטואציה הזו, נראה לי כל כך משוגע בזמנו שהוא ריגש אותי והלחיץ אותי בו-זמנית.
כתבתי פוסט חושפני בקבוצה של יזמים, יוצרים ועצמאיים בת 600 אנשים. הפוסט הלך פחות או יותר ככה:
״היי אני תאיר, ויש לי רעיון משוגע. קשה לי לקום בבוקר בשעה מוקדמת ואני חיה עם רגשות אשמה לגבי זה.
החלטתי לייצר לעצמי שגרה בה אני קמה כל בוקר לפגוש מישהו לקפה. נשמע פשוט לא?
כאן נכנס החלק המשוגע: כל מי שרוצה יכול לקבוע איתי פגישה, גם אם אנחנו לא מכירים.
אני אוהבת להכיר אנשים חדשים, ואני גם רוצה להתחיל את היום שלי בשעה טובה, אז למה לא לחבר בין הדברים? אה, ואני גם מאוד אוהבת קפה 🙂.
כל בוקר בשעה 09:00 אקבע עם מישהו לקפה של שעה פה בבית הקפה השכונתי שלי במתחם בזל בתל אביב.
אפשר לדבר על הכל! כל דבר שאני מבינה בו ויש לי מה להציע לכם, וגם דברים שאני לא מבינה בהם בכלל ויהיה לי מעניין לדבר עליהם.
הנה רשימה של דברים שאני יכולה לעזור לכם בהם (רשימה).
ואפשר גם סתם, בכיף לשבת ולדבר על החיים 🙂 הנה לינק ליומן שלי ומי שרוצה לפגוש אותי מוזמן לקבוע דרכו.
על החיים ועל המוות.״
תוך כמה שעות היומן שלי התמלא. בבוקר שאחרי הפוסט קמתי לפגישה הראשונה שלי ומאז לא הפסקתי. כל יום במשך שלושה חודשים פגשתי מישהו חדש בבוקר. לא פספסתי אף אחד.
נכון לכתיבת שורות אלה כבר פגשתי למעלה מ- 1000 אנשים מעניינים, מרגשים ובעלי עולם פנימי עשיר ועמוק.
זה מילא אותי לגמריי, את תחושת החיות ופרץ האנרגיה קשה לי להסביר, הלב שלי התמלא בסקרנות ואהבה. הבנתי שהחוט המקשר בין רוב האנשים שפגשתי ואחת מהסיבות העיקריות שבגללה הם עשו את הצעד ובאו להיפגש איתי, הוא שאנחנו פשוט כמהים למפגש האנושי הזה. ל"דבר האמיתי", לפנים מול פנים. כמה שזה פשוט- ככה זה חסר לנו בעולם של היום. לצאת מהמרחב הדיגיטלי.
שבועיים אל תוך הפגישות, הבנתי שיש כאן משהו.
משהו יוצא-דופן.
*מה כל כך מרגש בזה?*
קורה דבר מדהים בפגישה עם אדם זר בפעם הראשונה.
הוא נותן לך פרספקטיבה על עצמך.
ככל שהתרבו המפגשים כך הבנתי את גודל הבשורה. קהילת היזמות הישראלית מורכבת מאנשים פתוחים, נדיבים ומעוררי השראה.
הם אוהבים לעזור ליזמים מתחילים ובעצם לכל אחד שרק מבקש.
הקמתי ועיצבתי במהירות אתר פשוט בוויקס, עם דגש מיוחד על חווית המשתמש ושכנעתי שלושה חברים שישתפו פעולה ויפתחו את היומן שלהם לפגישות עם אנשים שהם לא מכירים, בחינם.
ביקשתי מהם לשתף את האתר כשמישהו מבקש להתייעץ איתם, ולאט לאט התחלתי לראות שיש היענות וטראפיק. אנשים התחילו לקבוע פגישות ודיי מהר זה התפוצץ. מישהו עם מלא עוקבים ראה את זה, קבע פגישה, יצא ממנה, עשה סלפי עם החברה שלי שעזרה לו וכתב על זה פוסט. האתר הוצף ביוזרים חדשים.
עוד ועוד אנשים הביעו רצון להצטרף והרף עלה ועלה. יזמים שבנו ומכרו חברות, בנו מוצרים מדהימים, עשו משהו משמעותי ורצו לקחת חלק כדי לעזור לאחרים בתחילת דרכם.
אנשים עוד כותבים לי איך בזכות האתר הם הצליחו למצוא עבודה, או איך הסטארטאפ שלהם הצליח לגייס כסף בזכות מפגש. עשרות אלפי פגישות מוצלחות.
*מדהים! וכל זה לבד?*
בזכות כמות הפגישות הרבות שעשיתי באופן אישי, והליווי הצמוד כמעט של כל מנטור בפלטפורמה- הבנתי היטב ״ומהרגליים״ לאן המוצר צריך להתפתח. אחרי כשנתיים הצטרפו אלי שתי שותפות ואנחנו עובדות על הגרסה הבאה שתהיה כבר פלטפורמה אמיתית, ולא רק מוצר מינימלי. הן מהנדסות תוכנה מוכשרות ואני באמת מרגישה שאנחנו הצוות הנכון לפיתוח המוצר הזה, לחשוף אותו לכמה שיותר אנשים.
*אז איך זה קורה? מה אני צריכה לעשות כדי להיפגש עם מנטור דרך Morning?*
להכנס לאתר ולבחור עם מי תרצי להיפגש. קביעת הפגישה היא בכמה קליקים, זה נכנס ליומן של שני הצדדים אוטומטית.
לרובנו קשה לבקש עזרה, נכון? הרבה אנשים מנסים ליצור קשר בלינקדאין, לרוב לא מקבלים מענה ועצם הפנייה מאתגרת כשלעצמה. יש לנו מחסומים פסיכולוגיים, אין תמיד גישה לאדם הנכון, אין לדעת אם באמת נענה ברצון לעזור. המוצר שלי בעצם מבטל את הפחד מדחייה, בדומה לטינדר. מי שנמצא בפלטפורמה ״נמצא בשוק״ כלומר כבר רוצה לעזור.
*זה עולה כסף?*
יש לנו מודל כלכלי וכיום כל מתייעץ משלם על הפגישה ״דמי רצינות״ על סך 35 ש"ח. סכום שווה לכל כיס שגם מייצר אמון בין הצדדים.
*מה המנטור צריך להביא מעצמו?*
את עצמו, את מה שהוא יודע, את הרצון לתת. המנטורים הם מלכתחילה אנשים מיוחדים שרוצים לעזור ולעשות טוב, זה יותר ממספיק.
האתגר הגדול ביותר שאני חווה הוא באיך להעביר חווית משתמש טובה מהאון-ליין לאוף-ליין. איך רוח המיזם והמפגש מתמזגים במציאות, עיצוב חווית המשתמש.
*מה המנטורים מחויבים אליו?*
לקיים פגישה אחת בחודש לפחות ולהגיע עם רצון טוב.
*איך בוחרים את המיקום?*
המנטור מגדיר זאת מראש, וזה חייב להיות מקום ציבורי. מי שרוצה להיפגש איתו, יגיע למיקום בו הוא מקיים פגישות.
*מי משלם על הקפה?*
תלוי בדינמיקה האנושית, תלוי בהם. אני יכולה להגיד שבדרך כלל מה שקורה זה שהמתייעץ מרגיש הכרת תודה ורוצה להזמין.
*מי היה המנטור שהכי השפיע עליך?*
פגשתי כל כך הרבה אנשים במהלך חמש השנים האלה כך שיש לא מעט. אבל אני יכולה לספר על אחד מהם, יואב דגני, מנכ״ל של סטארט אפ שכבר מכר חברה בעברו, והוא פשוט אדם מדהים, עזר לי המון לאורך המסע. בזכות המיזם גם הפכנו לחברים.
אני רוצה להוסיף מילה לגבי עיצוב ואיך הוא עושה את כל ההבדל במוצר הזה. הרי לא מדובר רק במפגש עצמו, כי אנשים נפגשים כל הזמן. זה לא מה שמיוחד וכמובן שלא המצאתי את זה.
לעיצוב חווית המשתמש יש תפקיד מרכזי במיזם הזה. העומק הפסיכולוגי של התנהגות אנושית, חייב לבוא לידי ביטוי באופן שבו המוצר מעוצב ומשפיע על איך המשתמש פועל בעולם. אני בעצם מציעה פתרון קטן לבעיה אנושית קיימת, בדידות למשל, תחושת משמעות בעולם. עיצוב טוב תמיד יגיע לעומקים האלה, אבל חייב להיות עשוי בפשטות.
עיצוב זו לא אסטיתיקה, וחשוב להסביר את זה. בארץ לצערי משתמשים במילה עיצוב לא נכון, מתכוונים לדקורציה.
אבל עיצוב זה לתכנן משהו. באנגלית אומרים ״תכננתי פתרון I designed a solution״
עיצוב זה קודם כל פונקציה. התכלית היא בפתרון בעיה כלשהי, בהתאמת הפתרון לסביבה, למשתמש, לתנאים.
*לדוגמה?*
מה שעיריית תל אביב עשתה לאחרונה, היא פיזרה ברחבי העיר ספסל שבמרכזו שולחן קטן. זה מקרה מעניין, כי לא לחלוטין ברור למה מיועד הספסל המשודרג הזה.
האם המעצב הוסיף שולחן כדי לייצר מקום לכוסות קפה, לאפשר שיח בין אנשים, חיי רחוב פוריים, ולאפשר בילוי אורבני?
או שהוא הונח שם כדי למנוע מהומלסים להשתמש בו כמיטה?
חלק ממשתמשי הספסלים בעיר הם גם הומלסים ש"הורסים" את הנוף האורבני. השולחן באמצע הספסל כבר לא מאפשר להם להשתמש בו כמיטה, ומרחיק אותם לאזורים אחרים. דוגמא שמוכיחה כמה כח ואחריות חברתית יש למעצב.
עוד דוגמה יפה, היא עזר שמיעה. מי שהמציא את זה שינה לאנשים את החיים מהקצה אל הקצה, באמצעות שילוב מנצח של עיצוב והנדסה. טכנולוגיה שצריכה להיכנס לאוזן, להתאים היטב בצורה, בתחושה, להיות נוחה לשימוש, עמידה לאורך זמן ולתת למשתמשים הזדמנות שווה לחיים רגילים.
עיצוב הוא פילוסופיה של פתרון בעיות, לא משנה באיזה תחום או כלי. המעצב הוא חוקר, ואם הוא טוב הוא יוכל לפתור בעיות בכל תחום וללמוד כל כלי שיצטרך.
*איפה למדת?*
באוניברסיטת HEAD בז'נבה, תואר בעיצוב תעשייתי ומוצר. זה בית-ספר קטן שמתקבלים אליו כעשרה אנשים בשנה לכל מחלקה, והוא מרחב מדהים שנותן לך לטעום מהכל- תיאוריות בעיצוב, להבין מה האחריות שלך כמעצבת, טכניקות של כל מיני תחומי עיצוב וגם לדעת איך לספר על עצמך ועל המוצרים שלך. כל שבוע שם נראה אחרת. למדתי המון על איך לחפש, למצוא את החומרים, לפתוח את הראש ולמצוא את האנשים הנכונים כדי להיעזר בהם. כל הזמן הייתי על הרגליים, עבדתי בו זמנית על מלא פרוייקטים אבל גם קיבלתי הרבה חופש יצירה וזמן לחשוב. נתנו לנו את כל החומרים והמשאבים שרצינו ונתנו לי ליזום ולבחור מה שרציתי ללמוד. זו מעל לכל מסתבר, סוג של הכשרה יזמית.
*מה הדבר הבא?*
אני עובדת כפרילאנסרית בתור מעצבת מוצר לחברות סטארטאפ ובמקביל אני עובדת על Morning עם השותפות שלי, ואני מקווה שנגייס לו השקעה כדי שאוכל לעסוק רק בזה, או שנגיע לבד למסה של משתמשים שתאפשר לנו לממן את עצמנו.
*מה מהחוויה שלך בתיכון לאמנויות עוד נוכח בחייך?*
התיכון לאמנויות שינה לי את החיים. זה היה מקום מדהים, מלא ביצירה, קבלה של השונה והמוזר, הבנה שהם חשובים בחיים כדי לתת מקום ליצירתיות, לאומץ וליצירה. ראיתי אנשים דרך היצירה שלהם, זה היה מרחב מאפשר להיות ולגלות מי אני, להתחבר עם אנשים מוכשרים. זה לא מובן מאליו להיות מוקף באנשים כאלה בכל יום.
לתיכון מרכיב משמעותי במי שאני היום.
*הלוואי וכולם ידעו מה?*
שלכולנו יש רגעים שאנחנו מרגישים מבואסים או מאבדים כיוון. לדעתי חשוב להיזכר שאנחנו זמניים בעולם הזה, אנחנו כלום ביקום ענק והחיים שלנו כל-כך קצרים. אם אנחנו עושים זום אאוט לבעיות שלנו בחיי היום-יום, אנחנו מקבלים פרופורציות, וזה מה שיכול להזכיר לנו את האמת הכל כך פשוטה של כמה חשוב להיות אמיצים, ללכת אחרי הלב ולעשות מה שאנחנו חולמים.
*אחרי שנחשפנו לפרויקט של תאיר הרגשנו שאנחנו צריכים לעשות משהו ביחד, ואנחנו (אני, תאיר ויחידת הבוגרים/ות) מזמינות אתכם/ן להצטרף לאתר בתור מנטורים או בתור מתייעצים, מה שהכי עובד לכם. בשיתוף פעולה חדש, אנחנו רוצים להוסיף בוגרים של התיכון לאמנויות ל-Morning כדי לאפשר לכם למצוא אחד את השני, איפה שלא תהיו בעולם כרגע, להיפגש ולחוות מהקסם שבפגישות האלה.

הפוסט הכר את הבוגרת- תאיר ליטמן הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%aa-%d7%aa%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%9e%d7%9f/feed/ 0
הכר את הבוגרת- מעיין בן ישי https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%91%d7%9f-%d7%99%d7%a9%d7%99/ https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%91%d7%9f-%d7%99%d7%a9%d7%99/#respond Thu, 22 Jun 2023 06:03:04 +0000 https://jer-art-school.org.il/?p=4398 מעיין בן ישי, בוגרת מגמת מחול שנת 2000 לשמוע ממנה איך היא עזבה וחזרה לעולם התנועה היה עבורי מאוד מרגש. התובנות המעניינות שלה על הקשר שבין מחול, תנועה ותקשורת הפתיעו אותי. מעיין רוקדת ועובדת בכל הרבה דברים במקביל, אחד מהם הוא "ורטיגו כח האיזון", שאיתו היא מופיעה ומלווה גם את תלמידי התיכון לאמנויות. שנתחיל….? *מי …

הכר את הבוגרת- מעיין בן ישי לקריאה »

הפוסט הכר את הבוגרת- מעיין בן ישי הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
מעיין בן ישי, בוגרת מגמת מחול שנת 2000
לשמוע ממנה איך היא עזבה וחזרה לעולם התנועה היה עבורי מאוד מרגש. התובנות המעניינות שלה על הקשר שבין מחול, תנועה ותקשורת הפתיעו אותי. מעיין רוקדת ועובדת בכל הרבה דברים במקביל, אחד מהם הוא "ורטיגו כח האיזון", שאיתו היא מופיעה ומלווה גם את תלמידי התיכון לאמנויות. שנתחיל….?
*מי את?*
אני מעיין בן ישי טימינקר. מורה למחול מודרני, ומחול משולב- מחול לרקדנים עם יכולות מגוונות, חייה את המחול כל חיי.
*למה בחרת בתחום המחול?*
ריקוד תמיד היה המקום הבטוח שלי, התאהבתי בדבר כבר בגיל 3. כשהגעתי לאמנויות הייתי ילדה סגורה, מופנמת, עם ביטחון ירוד, והמחול היה כלי שדיברתי את עצמי דרכו. עד היום הסיפוק שיש לי על הבמה, הוא הכי משמעותי בחיי.
לאורך החיים היו לי הפסקות ממושכות מריקוד והחזרה לבמה, בעיקר אחרי שהפכתי לאמא היא הדבר הכי טוב ובריא שעשיתי.
*האם יש ערך מוסף במחול או שהוא משרת רק את הקהילה הרוקדת או הרקדנים?*
אני עולה לבמה לא רק בשביל עצמי, זה כמובן עושה לי טוב, אבל אני מרגישה שמחול הוא תרגיל בתקשורת עם הקהל, עם הקאסט שאני רוקדת איתו וגם עם עצמי.
תקשורת טובה, היא עוד יותר משמעותית בעולם הקונטקט. להיות חשופה, מול הפרטנרים, מול הקהל. זה רק כדי לתקשר משהו שהוא הרבה יותר בסיסי ממילים, תקשורת ראשונית, אינטואיטיבית.
*מה זה קונטקט?*
תקשורת במגע. מורידים את הדיבור בינינו ונותנים לתנועה ולמגע לדבר. זה מצריך התמסרות מלאה להקשבה, חיבור ויצירת אמון בתקשורת גופנית.
*אם אני הולכת לסשן קונטקט, מה אני צריכה לעשות כדי ליהנות ולמצוא את מה שאת מדברת עליו?*
דבר ראשון, צריך להבין שזה עולם גדול ופתוח לכל. זה לא שיעור טכניקה, זו לא במה להפגנת יכולות פיזיות. זו אימפרוביזציה בתנועה, היא מדברת שפה מיוחדת שאין בה רמות, יש בה כבוד הדדי והיא שיעור ענק באנושיות.
חשוב להגיע בלי דעות קדומות, בלי שיפוטיות, להתחבר עם עצמך, קודם כל.
דרך אחת לשחרור היא לעצום את העיניים, להתמסר, לזכור שאין יעד. המראות מכוסות והמבט הוא פנימי. זה בסדר להתבייש, התנועה המשותפת פותחת משהו, מאוד מהר החלל מתמלא בהפתעות.
זה מיוחד וזה פגש אותי במקום מיוחד.
*מה החוויה הכי עוצמתית שחווית בסשן קונקט?*
את הפעם הראשונה שבה התנסיתי בקונטקט שהוא גם מחול משולב, אני לעולם לא אשכח. הרגשתי שאני מתרפקת על הדבר. מזיזים אותי, מניעים אותי, מרימים אותי, התמסרתי לזה בלי עכבות. זה ניפץ לי את כל מה שחשבתי שידעתי ונפתח לי עולם שלא היה לי מושג על קיומו. חוויתי שם דברים מטורפים, לא האמנתי שעוד יש לי את עוצמות הרגש שחוויתי. זה גם היה מפגש רב תרבותי ורב גילי כי הוא היה חלק מכנס בינלאומי למחול משולב של "ורטיגו כח האיזון". במעגל הסיכום בכיתי בלי שליטה, התפרקתי ולא הבנתי, איפה הדבר הזה היה כל החיים שלי. התחיל סיפור אהבה.
הרבה שנים עברו וכיום אני מופיעה ועובדת בנישה הזו. זה מרגש אותי בכל פעם שנוצר מגע כזה.
יש איזו דעה שמחול משולב, שיש בו חבר'ה עם מוגבלות, הוא מוגבל גם כן, ההיפך. זה מפגש שמתמקד ומכוון להסתכלות על מה שיש ולא מה שאין או מוגבל וזה ומאפשר המון חופש.
*תספרי לי קצת על "כח האיזון"*
טלי ורטהיים וחי כהן נפגשו לפני 23 שנים במסגרת יצירת "כח האיזון" של להקת המחול ורטיגו. העבודה השפיעה עליהם מאוד והם החליטו להעמיק ולהתמחות במחול משולב. חי מגיע מתחום הקולנוע, טלי מעולם המחול. הם יוצרים יחד עולם חדש של אפשרויות.
בשנים האחרונות הצטרפתי כרקדנית למחול המשותף שלהם. אני מופיעה איתם ברחבי הארץ ובעולם. זה מדהים לראות איך המחול המשולב מצליח למצוא נקודת חיבור לקהל כל כך רחב ומגוון. אין בו צורך להסביר, הוא עומד בפני עצמו.
"להקת המחול ורטיגו" ידועה בארץ ובעולם. בין מכלול הדברים שנמצאים תחת הגג שלה, מחול משולב, תוכנית להכשרת רקדנים/מורים, הופעות, כפר אקולוגי בפרברי ירושלים והחיבור הקהילתי.
פרויקט מדהים שבו אני לוקחת חלק מקיים מפגש בין תלמידי כיתה יא של מגמת המחול של התיכון לאמנויות, ו"אילנות"- בית ספר לחינוך מיוחד, אנו יוצרים יצירת מחול משותפת שתופיע על במה.
לחזור לתיכון שבו למדתי מטעם הפרויקט המיוחד הזה, מרגש אותי בכל פעם שזה קורה. ימית הנפלאה שממנה מעולם לא הפסקתי ללמוד, הביאה את "כח האיזון" לתלמידי המגמה לפני 15 שנים, מאז בכל שנה מתקיים המפגש המופלא הזה.
*סיפרת שלקחת כמה הפסקות כרקדנית, תוכלי לספר לי קצת על למה ואיך חזרת לתחום?*
פעם אחת במהלך השירות הצבאי שלי במשך 4 שנים, ופעם כשהחלטתי להפסיק להתפרנס מהופעות וללכת לכיוון הוראה של מחול.
ביום השחרור מהצבא, שבו שירתתי כלוחמת בקרקל נח"ל, כבר הייתי בסדנא להכשרת רקדנים של ורטיגו. זה היה חזק ממני. בסדנא חייתי שנתיים של חיי מחול, כשכל היום סובב סביב הדבר. שמונה עד חמש רוקדת, עובדת כמה שעות כדי לחיות, חייה את ההופעות, את הרפרטוארים, את החממה של הסטודיו. אלה היו שנתיים מדהימות ומלמדות מאוד עבורי.
*למה כבוגרת מגמת מחול, לא יכולת להיות ישר רקדנית? למה היית צריכה את כל המסלול הארוך הזה שבעצם לקח ממך הרבה שנים שבהן יכולת להופיע על במות?*
אני מתחברת לשאלה הזו מאוד, לרקוד במגמת מחול היה דבר שמגיל קטן רציתי, וכל כך נהנתי במגמה ולחיות את הבגרות במחול, אבל באיזשהו שלב זה היה קצת ברור מאליו, ויכול להיות שהייתי צריכה להתנתק מזה לתקופה, לחוות דברים במסע הזה של החיים, בשביל להבין כמה הריקוד הוא חלק בלתי נפרד ממני.
היה לי חשוב להתגייס ועוד יותר חשוב, לשרת כלוחמת.
תמיד תשאר העובדה שכן הלכתי לצבא, כן לקחתי הפסקה מהתחום, לא הגעתי ללהקות הגדולות, אבל לחזור לרקוד, רק גרם להעריך יותר את התנועה, את הבמה, את העומקים של עבודה עם הגוף בשבילי. זה רק חיזק לי את המקום והקריאה הפנימית לרקוד. במקרה שלי לא היתה דרך אחרת.
*אני שמחה שאת מציגה את זה ככה, זה אומר שכרקדנית היית צריכה לצמוח קצת מחוץ לחממת הסטודיו?*
כן. החיים קורים, אנחנו עוברים דברים, חווים שינויים, רקדנים חייבים לצאת מתוך הבועה שלהם. המחול הוא גם רצף החיים, הוא חלק מהמכלול של מי שאנחנו כבני אדם, קודם כל.
*כמורה למחול, כמה מקום את נותנת לטכניקה שלמדת וכמה מקום לעצמך?*
אני מכלול של המורים שעברתי דרכם, כל המורות שלי היו משמעותיות בשבילי, בדגש על המורות שליוו אותי בתיכון. הן עזרו לי למצוא עומק ואמנות ולאו דווקא שלמות טכנית לא מתפשרת.
יצרתי את המורה שאני מתוך הערכה גדולה לימית, ילנה, ריקי, נגה וסיגל שהטמיעו בי המון אהבה לעולם הזה, מרגישה שלקחתי מכל אחת משהו והכנסתי את לתוך האני מאמין שלי כמורה. סיגל שממנה לא ממש התנתקתי, כי דרכנו המשיכו יחד דרך "ורטיגו" ו"כח האיזון". היא תמיד האמינה בי. בכל הזדמנות היא מציגה אותי בגאווה. היא ממש משמעותית בשבילי.
*איך בונים שיעור מחול?*
יושבים וכותבים המון. יש לי מחברת שמחולקת לפי קבוצות שאני כותבת בה רצפים של שיעור. השיעורים שאני מלמדת במגמת המחול הם שיעורי טכניקה של מחול מודרני שבו אני משלבת בסיס של מרתה גראהם, ריליס ויוגה.
השיעור שלי מאורגן ומסודר, יש מערך שיעור מובנה ואני תמיד מגיעה מוכנה לראשון בספטמבר, אני לא מאלתרת תוך כדי. זה שונה לחלוטין מעולם הקונטקט, שבו יש מסגרת מאוד חופשית ובעצם הקבוצה קובעת את הטון, את הקצב ואת הכיוון.
להרכיב את שיעורי הטכניקה זה המון עבודה, שהיא הרבה מעבר לשעות העבודה הרשמית. צריך להכין רצף, לחבר עם מוזיקה, להתאים תרגילים לרמת הקבוצה, לבנות תהליך, מעברים בין תרגילים, לערוך מוזיקות ועוד. שיעורי ההכנה לבגרות במחול הן מדויקים ודקדקניים, התרגילים ארוכים והעבודה כוללת גם הערכה.
זה תחום שיש בו המון שיפוטיות ותחרות, מאוד בקלות אפשר ליפול לצד החיצוני שלו, המכאיב. התפקיד שלי, מעבר לכל מה שציינתי הוא גם לשמור על הבנות, על הרקדניות הצעירות. לוודא שכל אחת עוברת דרך, עוברת תהליך אישי, מתפתחת, לא רק באה כדי לזוז.
*איך את מתווכחת את הביקורת החיצונית של עולם המחול לילדות ונערות?*
כמו שתמיד עסקתי במחול, כך תמיד גם עסקתי בחינוך או בעבודה עם ילדים. לי כמורה, אין מטרה שהרקדניות יתקדמו באופן אוניברסלי, אני לא מכוונת ליעד ספציפי שכולן אמורות להגיע אליו. מבחינתי כל רקדנית עומדת מולי בפני עצמה, והתהליך התקדמות שהיא עוברת הוא אישי, ותואם את הגוף שלה והיכולות שלה, ולא כולן יגיעו לאותם המקומות.
אני משתדלת להיות אוזן קשבת לכל אחת ולוודא שכולנו זוכרות שאנחנו אנושיות.
פעם היו עושים מדידות כדי לבדוק רקדני בלט, למזלנו עולם המחול המודרני שינה את המציאות, עדיין יש מקומות כאלה. אבל בארץ זכינו, אנחנו יודעים לעבוד מתוך שחרור, שוחים בקלות בתוך המחול המודרני, בקונטקט, יודעים לעבוד תוך כדי שילוב טכניקות מחול ויוגה. המחול בישראל גם מלא ביוצרים עצמאיים, הוא כבר לא נשלט בידי הלהקות הגדולות וזה מרענן ומרגיע. היום יש המון יוצרים עצמאיים שפרצו את "תקרת הלהקות המובילות", חלקם גם בוגרי התיכון לאומנויות.
אבל זה קשה, היצירה העצמאית. אני לא מתאימה לזה. אני אוהבת מסגרת שבתוכה יש לי מקום לביטוי אישי.
*יש לך אכזבות?*
כן. תלמידות עם פוטנציאל שלא משקיעות. זה גיל מאתגר, הן צריכות לדעת איך להכניס את גם את זה לחיים שלהן. להשקיע מספיק כדי להתקדם.
אני נותנת את כל כולי בהוראה ובליווי, במחול, בחינוך ולפעמים זה מאכזב,כשאת מרגישה שאת מאוד דוחפת, כשהן לא משתמשות במה שאני נותנת. אני מקפידה להזכיר לעצמי, כמה דברים אני עברתי בגיל ההתבגרות.
*מאוד מעניין אותי שאפילו פעם אחת לא אמרת המילה "משמעת". לא כרקדנית, לא כמישהי שהפסיקה וחזרה לרקוד ולא כמורה למחול. מה זה אומר על המורה שאת?*
מאמינה מאוד במשמעת, אבל קודם אני מוצאת את הדרך להגיע אליהן, תקשורת, מוזיקות, כוריאוגרפיה, יצירה, שוב תקשורת. צריך לרכוש אמון.
*אם את היית המורה של מעיין בת ה16 מה היית אומרת לך?*
הייתי מחזקת אותה, אומרת לה שתלך עד הסוף עם המחול. שהיא במקום נכון. ומנערת את התחושה שאולי היא לא מספיק בשביל להיות חלק מעולם המחול.
התמונות הנהדרות…

הפוסט הכר את הבוגרת- מעיין בן ישי הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%91%d7%9f-%d7%99%d7%a9%d7%99/feed/ 0
הכר את הבוגר-עידן לשניק https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%9f-%d7%9c%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%a7/ https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%9f-%d7%9c%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%a7/#respond Thu, 05 Jan 2023 12:03:54 +0000 https://jer-art-school.org.il/?p=4147 ראיון עם עידן לשניק, בוגר שנת 2008 אקדים ואומר שאני ועידן חברים טובים עוד מימי התיכון ושאליו היה לי הכי קל לפנות כדי להתחיל את סדרת הראיונות. דווקא ההיכרות עם עידן הבהירה לי את החשיבות של קהילה שכזו- לדעת שאפשר לסמוך על מישהו מהעבר הרחוק שיהיה שם לעזרך, זה עוגן רציני. גם אם הוא גר, …

הכר את הבוגר-עידן לשניק לקריאה »

הפוסט הכר את הבוגר-עידן לשניק הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
ראיון עם עידן לשניק, בוגר שנת 2008
אקדים ואומר שאני ועידן חברים טובים עוד מימי התיכון ושאליו היה לי הכי קל לפנות כדי להתחיל את סדרת הראיונות.
דווקא ההיכרות עם עידן הבהירה לי את החשיבות של קהילה שכזו- לדעת שאפשר לסמוך על מישהו מהעבר הרחוק שיהיה שם לעזרך, זה עוגן רציני. גם אם הוא גר, כמו שתגלו מייד, בצד השני של העולם.
עידן הוא שף קונדיטור שמנהל צוות עובדים מסור ואיכותי ב Breads Bakery כבר 10 שנים. ברזומה שלו עשרות תכניות בישול, ממרתה סטיוארט ועד הNBC וVice News–.
מפורסמי ארצנו הקטנה, לא פוסחים גם הם, על ביקור במאפייה המפורסמת בניו יורק. עידן כבר יכול לעטר את קירות "המשרד" עם לא מעט תמונות משותפות עם אהרוני, אתגר קרת ועוד… כולם גם מגיעים ללחוץ את ידו של האופה שעומד מאחורי המאפים…
בקיצור, מוצאים את עצמכם בניו יורק? לכו לחפש את עידן ואת הקרואסונים שלו!
*אז תספר מי אתה?*
אני עידן. סיימתי את התיכון לאמנויות בשנת 2008 למדתי מוזיקה והתמחתי בנגינת ג'אז.
היום אני מתעסק באפייה ובקונדיטוריה. או אם לדייק, אני שף של מאפיית לחמים בניו יורק, Breads Bakery. אני נשוי פלוס חתול ואני גר בברוקלין, ניו יורק. לפני כן, התמחתי בכמה מקומות שונים, כולל סטאז בפאריז.
*השאלה המתבקשת… למה אפייה?*
אין לי תשובה למה בדיוק משך אותי באפייה. אני כן יודע שאחרי השחרור שלי מהצבא, הנפש שלי ממש חיפשה משהו שיעזור לי להתעסק בדברים שלא נגעתי בהם עד אז.
אני חושב שהרגע שבו הכל התחיל היה כשאיכשהו נתקלתי במתכון ללחם, ניסיתי ולמרבה הצער, יצא לי ממש גרוע. אבל, התאהבתי בזה באותו הרגע ונהייתי אובססיבי לגביי זה.
הפרטים הקטנים ותשומת הלב בכל מרכיב משכה אותי כמו שלא קרה עם שום דבר אחר לפני כן.
*כמה האפייה משמעותית בחיים שלך?*
בעיני, האפייה היא מיקרוקוסמוס של החיים. אני מתכנן דברים, חושב המון על הכל וכל דבר משפיע עליי, בין אם הוא נראה קטן או גדול. אני כל הזמן יורד לפרטים הקטנים, חושב על אופציות ופתרונות. אני משוכנע שזה קידם אותי בצורה מהירה וזירז את התהליך בלהפוך לקונדיטור. בעיקר כי התחלתי כשאני בן 21, שזה גיל יחסית מאוחר בתחום הזה.
*מה עוד בעיניך עוזר לך להתקדם בתחום הזה?*
אני חושב שאני מאוד הישגי, מההתחלה כל הזמן רציתי להיות יותר טוב.
אז זה שילוב של תחרות גם עם עצמי וגם עם אחרים שמינף אותי.
אם בהתחלה הדגש היה על כמה מהר אני עובד, אז היום אני כבר בשלב אחר- כמה עמוק אני יכול לצלול, כמה ידע, תיאוריה ונסיון אני יכול לצבור.
כי שם זה אמנות. לחבר את התיאוריה ואת היכולת לשלוט בחומר, בטעמים, של מה הולך עם מה. עכשיו זה בא לי טבעי אבל אני דיי בטוח שזה לא היה ככה. שעות, שעות של עבודה ואימון.
ולמרבה ההפתעה, עם כל הביטחון שלי בתחום, דווקא היום אני מגלה כמה אני לא יודע וזה רק פותח לי עוד יותר את התיאבון להתעסק בקונדיטוריה ולהבין שיש עוד מה ללמוד ושלנצח אני אוכל להתקדם בזה.
*איך אתה מגיב כשמישהו אוכל משהו שהכנת?*
פעם נורא דאגתי. מה יגידו ומה יחשבו. היום אני מבין שלכל אחד יש רקע כל כך שונה ואני כבר לא מנסה לקלוע לכולם. אני כן יודע מה עובד ומה לא, אבל אני כבר פחות מתרגש ממה שיגידו, כי פשוט אין לי יכולת לחזות את ההעדפות של הטועמים.
מטבח הוא מקום עם המון אמוציות המון רגישויות, עדיף לדעת לעבוד בלי שדברים יגעו בך עמוק מידי…
אני מוביל היום צוות של 36 אנשים שעובדים ביחד. 24/7 המטבח הזה עובד. הוא אף פעם לא סגור, מנקים בין לבין… תוך כדי עבודה צריך להתגבר על המהלומות.
*מה הדבר הכי טעים שאתה מכין?*
שאלה משעשעת, האמת שזה משתנה כל הזמן. יש כל פעם משהו אחר שבעיני הוא הפסגה.
כל החבר'ה פה יודעים שאני אוהב לבדוק ולשנות כל הזמן כך שאין לי אף מתכון שנשאר לנצח אותו הדבר, אלא אם כן לא אכפת לי מהמתכון… אוכל הוא פשוט דבר דינאמי ומשתנה.
אולי בגלל שזה המקצוע שלי אני מסתכל על זה בצורה אחרת אבל לפעמים, אם אני עובד על משהו שנים או חודשים, מודה שאחרי הזמן הזה, אני מעדיף להמשיך הלאה.
כדי לענות על השאלה שלך, אני אבחר בדבר שהוא הכי קלאסי- קרואסון. המצרכים מאוד פשוטים אבל בגלל שכל הזמן יש לי רעיונות חדשים של איך להוציא ממנו יותר טעם הוא עדיין נשאר הדבר הכי מיוחד.
*למה אתה מתכוון בלעבוד על מאפה שנים או חודשים?*
דבר ראשון, זו חקירה שלא נפסקת וכשזה חשוב לי, אני על זה עד הסוף. ניסוי אחר ניסוי.
דבר שני, תיעוד. תיעוד הוא של כל פרט ופרט. נקודה שתיים נקודה שלוש אחוז, יש לזה משמעות, גם אם הלקוח לא יודע או לא מבין את המשמעות, אני יודע.
זה בדיוק המקום שמתחיל לצמוח בו האמן שבי, היכולת לשלוט בחומר בצורה אבסולוטית, מבחינתי זה השיא.
ושלישית, זו העמקה בלתי מתפשרת במשהו אחד. צלילה פנימה לתוך נושא בלי לפזול לצדדים.
אני חושב שכשלמדתי מוזיקה הייתי צעיר והיכולת שלי להתעמק במשהו עוד לא היתה שם. היו כל כך הרבה דברים אחרים שחשבתי עליהם, ככה שאני בקושי זוכר מה שלמדתי שם. נהנתי, התנסיתי, נחשפתי אבל לא באמת למדתי… לעומת האפייה שהיא בעיני הכל.
*איך מצאת את עצמך בניו יורק?*
כבר הייתה לי אזרחות אמריקאית, אז לא היתה בעייה לעבור. בזכות האופציה הזו לא בדיוק חשבתי על זה. רציתי להצליח לבד ולהינות פשוט הכי טוב. לפני עשר שנים ישראל פשוט לא הייתה אופציה מבחינתי כדי לצמוח בתחום הקונדיטוריה. היום המצב בארץ יותר מתקדם, אבל לפני עשר שנים, זה פשוט לא היה פתוח כמו בניו יורק.
אז עם 100 דולר בכיס ומזרון מתנפח החלטתי להוריד את הראש ופשוט ללמוד ולעבוד. לא משנה מה, אם היה צורך, מבחינתי גם לישון ברחוב. לא רציתי תמיכה מאף אחד. כמובן שתמיד יכולתי לחזור לארץ, למשפחה. אבל לא ראיתי את זה כאופציה בכלל, יכול להיות שאני קצת אקסטרים…
היום אני מפרנס את עצמי במקצוע שידוע שקשה להתפרנס ממנו. דברים התגלגלו בצורה דיי מדהימה ואני מודה על היכולת שלי להסתדר ולהתקדם.
גיליתי שזה שוויתרתי על רשת הביטחון, גרם לי להתקדם, להצליח יותר. בהשוואה, לחבר'ה צעירים שלא חייבים עבודה, כי כשלא צריך לעבוד אז המוטיבציה קצת יורדת.
או במילים אחרות, רק תשוקה זה פשוט לא מספיק, צריך יותר. תשוקה לא מספיקה כדי להעיר אותך ב3 לפנות בוקר, כדי לשרוד לילות לבנים במאפייה. גם הלילות כשקמים ב2 לפנות בוקר לעבודה ועובדים 16 שעות בלי ממש לצאת להפסקה.
זה תחום מטורף, אבל דיי שונה ממסעדות… מסעדנות? בעיניי זה טירוף! סרוויס, תנועה, רעש.
אנחנו במאפייה אוהבים שקט, לא את השגעון של מטבח. לעבוד באמצע הלילה.
*ואיך נוי יורק?*
את האמת? אני אוהב להיות בבית אז זה יכל להיות בכל מקום בעולם, אבל הכרתי את ניו וכל ההזדמנויות היו פה, אז כאן מצאתי את עצמי.
אני כל כך הרבה שעות בעבודה, שבינכה אין לי האנרגיה לתת במקום אחר. אני פחות יוצא וגם בת הזוג שלי אוהבת להיות בבית.
אני מגיע לעבודה ברכבת, אז אפשר להגיד שהרבה מהחוויה העירונית שלי היא דרכה. חוויה דיי מיוחדת כי ב4 לפנות בוקר הרכבת היא ממלכת ההומלסים … חוץ מאולי בזמן הקורונה כשלא היה אף אחד ברכבת… למרות שמאז שזה כבר מאחורינו, יש בפירוש הרבה יותר הומלסים ואלימות ברכבות, אבל אולי זה לא אמור להפתיע במדינה הזאת.
*יש לך איזה מסר לאומה?*
הטיפ הכי טוב שאי פעם קיבלתי הוא לא לוותר. כשמחליטים על משהו צריך פשוט להוריד את הראש ולעבוד. לפתוח עוד ועוד דלתות באמצעות עבודה קשה וסבלנות.
דברים יכולים להרגיש שהם לוקחים הרבה זמן. אבל להשקיט את הראש ולא לחשוב על זה.
למצוא סביבה שתכיל את הטעויות שלך ותעזור לך להתקדם.
*מי הכי מפורסם שבא לאכול אצלך? או זה שהכי ריגש אותך?*
ביקור מהשף ז'אן ז׳ורז׳ – יש לו המון מסעדות מצליחות בעולם והיה נראה שהוא די מבסוט מהמאפים שהכנתי.
היה יום טוב.

הפוסט הכר את הבוגר-עידן לשניק הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%9f-%d7%9c%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%a7/feed/ 0
הכר את הבוגר-אביה כהן קושר https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%9b%d7%94%d7%9f-%d7%a7%d7%95%d7%a9%d7%a8/ https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%9b%d7%94%d7%9f-%d7%a7%d7%95%d7%a9%d7%a8/#respond Thu, 05 Jan 2023 11:53:14 +0000 https://jer-art-school.org.il/?p=4143 אביה כהן קושר, בוגרת מחזור 2000 שהיא חברה בוועד המנהל של התיכון לאמנויות וגם החולייה השלישית של יחידת הבוגרים. אביה טוענת שחברי הקבוצה שלנו עוד לא רואים את הפוטנציאל שבה (ואני כמובן מהנהנת מאחוריה בהסכמה). *אז מי את?* אני אביה, בת 40. ירושלמית. אמא לשלושה ילדים. נשואה לדוד. בוגרת התיכון לאמנויות מגמת תיאטרון, שנתון 2000. …

הכר את הבוגר-אביה כהן קושר לקריאה »

הפוסט הכר את הבוגר-אביה כהן קושר הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
אביה כהן קושר, בוגרת מחזור 2000
שהיא חברה בוועד המנהל של התיכון לאמנויות וגם החולייה השלישית של יחידת הבוגרים. אביה טוענת שחברי הקבוצה שלנו עוד לא רואים את הפוטנציאל שבה (ואני כמובן מהנהנת מאחוריה בהסכמה).
*אז מי את?*
אני אביה, בת 40. ירושלמית. אמא לשלושה ילדים. נשואה לדוד. בוגרת התיכון לאמנויות מגמת תיאטרון, שנתון 2000.
כיום לומדת תואר שני בניהול מלכ"רים באוניברסיטה העברית, בוגרת תואר ראשון בתקשורת.
ב15 השנים האחרונות עוסקת בפיתוח משאבים לעמותות. פיתוח משאבים הכולל תורמים, קשרי חוץ, שיתופי פעולה, תרומות שוות ערך, מתנדבים, גיוס כספים, כתיבה ושיווק.
בשלוש השנים האחרונות אני עובדת בארגון "החוט המשולש" המסייע לנוער ולצעירים/ות בסיכון מכל רחבי הארץ.
אני חברת ועד מנהל (בהתנדבות) בתיכון, ומתנדבת ביחידת הבוגרים של בית הספר.
*למה החלטת להתנדב ולמה דווקא בתיכון לאמנויות?*
ההחלטה להתנדב נבעה מהרצון לשלב התנדבות בשגרת היום יום שלי. .
היה לי דיי ברור שארצה להתנדב בבית הספר שתקופת התיכון בו היה לי לאבן דרך משמעותית בחיים.
וכמובן, העבודה לצד תומר המנהל שאותו אני מעריכה מאוד, היא מספקת ביותר.
*מה עושים חברי ועד המנהל של העמותה ??*
בוועד המנהל חברים מספר משתתפים העוסקים במחשבות על התפתחות בית הספר, בראיית מאקרו של תהליכים ותקציבים, בסיוע למנהל וביצירת שיתופי פעולה. זה תפקיד התנדבותי, והתרומה הספציפית שלי היא בנושא גיוס משאבים לבית הספר.
*מה את זוכרת או לוקחת איתך מהתקופה שבה למדת בבית הספר?*
מהדהד לי ראיית האחר. אני זוכרת שהיינו כיתה מאוד הטרוגנית, שונה, עם אנשים באמת מגוונים ועדיין היינו מאוחדים. לכל אחד היה מקום.
הדבר השני שאני לוקחת, זה שראו את הכישרון שלי או את היכולת שלי להביא מעצמי משהו שהוא יותר מרק לשבת וללמוד.
אני זוכרת את צוות המורים והמזכירות בצורה טובה וחיובית. מעין חברותא שמעבר למורה תלמיד.
אכפתיות אמיתית, מורים שרואים את מי שנמצא מאחורי "התלמיד".
*ומה עם יחידת הבוגרים? למה מבחינתך זה משהו כל כך גדול?*
כי אני מאמינה שקהילות יכולות לסייע רבות לאנשים שחברים בה. אני מאמינה בהון האנושי של הבוגרים והבוגרות. זה טוב שיש לכולנו בסיס או היסטוריה משותפת שממנה אנחנו מתלכדים לכדי קהילה. הקהילה היא פלטפורמה רצינית של תן וקבל.
בשבילי או יותר נכון עבור החוט המשולש, ישנם כל כך הרבה תחומים שבהם דרושים מתנדבים ועובדים, זו ממש הזדמנות להזמין לארגון שלנו אנשים בעלי יכולות מגוונות.
כל מי שיש לו ניסיון ביצירת סרטי תדמית, צלמים. אנשים שמעבירים הרצאות בהתנדבות, חבר'ה המעוניינים לתרום מזמנם ומיכולתם.
העניין הוא לעשות טוב משותף. לדעת שבאמצעות החיבורים הללו אנו מסייעים לבני נוער וצעירים/ות לקטוע את מעגל הסיכון.
עמותת החוט המשולש הממוקמת בירושלים, מעניקה סיוע רגשי מקצועי לבני נוער וצעירים/ות במצבי סיכון שונים (גילאי 14-25) מכל רחבי הארץ. העמותה מספקת מרחבים בטוחים בהם ניתן לקבל עזרה מיידית, תמיכה והכוונה, ייעוץ מקצועי, מענה בתחום הדיור והתעסוקה, טיפול רגשי ומסלולים להתפתחות אישית. המענים מיועדים לבני נוער ולצעירים/ות המתמודדים עם מגוון רחב של מצבי סיכון והדרה.
*מי עובד בעמותה?*
עובדים סוציאליים, מדריכים, רכזים, מדריכות בוקר ואם בית – אנשים טובים בעיקר 😊
בימים אלה אני עובדת על פיתוח מערך התנדבות בעמותה מתוך הבנה שהתנדבות היא היכולת לתת אך גם לקבל בחזרה.
אני הכי רוצה שהמתנדבים בעמותה ירגישו שהם תורמים מזמנם אך מקבלים תמורה מדהימה ומעצימה. השילוב המנצח בעייני הוא שהמתנדבים ירגישו שהם חלק אמיתי מהעמותה ואנחנו נוכל להנות מההון האנושי שלהם.
*מה הוא סיפור הצלחה במקצוע שלך?*
סיפור ההצלחה שלי הוא עצם העובדה שאני שותפה לתהליך שהוא משנה חיים…
היכולת לספר את הסיפור המדהים של העמותה לתורמים ולחבר שותפים חדשים זוהי זכות גדולה. יצירת שיתופי פעולה, פיתוח תכניות פורצות דרך ומשנות חיים וסיוע לחבר'ה מדהימים שזקוקים לנוכחות שלנו זו ההצלחה האמיתית.
*ואיך את מתמודדת עם כישלונות וחוסר הצלחה? זה תחום שלא תמיד רואים בו אופק ורוד*
המטרה היא מה שדואגת שתמיד אשאר עם אנרגיה. אני נחשפת לסיפורים מעוררי השראה ששמים אותי בפרופורציה יומיומית. ואת זה אני מעריכה מאוד.
נוסף על כך, העובדה שאני לומדת ניהול מלכ"רים בהחלט נותנת לי דרייב. כי כמו שאומרים, ידע זה כח וזה נותן לי הרבה כח להמשיך.

הפוסט הכר את הבוגר-אביה כהן קושר הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%9b%d7%94%d7%9f-%d7%a7%d7%95%d7%a9%d7%a8/feed/ 0
הכר את הבוגר-איתמר זדוף https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%9e%d7%a8-%d7%96%d7%93%d7%95%d7%a3/ https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%9e%d7%a8-%d7%96%d7%93%d7%95%d7%a3/#respond Thu, 05 Jan 2023 11:49:29 +0000 https://jer-art-school.org.il/?p=4140 הפעם ביקשתי מאיתמר זדוף, בוגר שנת 2002, להתראיין. אני לא יודעת אם זו האישיות הנעימה של איתמר, הבהירות שבה הוא הציג דברים שהיו יכולים להישמע מאוד מסובכים או העובדה שהוא באמת הצליח לשלב בין שני עולמות שונים לגמרי ולהפוך אותם למשהו שנשמע מאוד נכון. הייתה לנו שיחה נעימה ובפן האישי, מאוד נהנתי להכיר את איתמר. …

הכר את הבוגר-איתמר זדוף לקריאה »

הפוסט הכר את הבוגר-איתמר זדוף הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
הפעם ביקשתי מאיתמר זדוף, בוגר שנת 2002, להתראיין.
אני לא יודעת אם זו האישיות הנעימה של איתמר, הבהירות שבה הוא הציג דברים שהיו יכולים להישמע מאוד מסובכים או העובדה שהוא באמת הצליח לשלב בין שני עולמות שונים לגמרי ולהפוך אותם למשהו שנשמע מאוד נכון.
הייתה לנו שיחה נעימה ובפן האישי, מאוד נהנתי להכיר את איתמר.
איתמר עוסק בכל מה שקשור לתרבות היפנית. ניתן לפנות אליו ישירות או דרך האתר.
בין היתר, הוא מדריך טיולים ביפן.
נ.ב. שיטת שתי חרבות, חפשו אותה בגוגל. חפשו עלייה באתר של איתמר.
*מי אתה?*
אני איתמר, אני אוהב להגדיר את עצמי בתור יפנולוג- אני מתעסק עם תרבות יפן בכל מיני רבדים. אני מדריך אמנות לחימה בשם אייקידו ואומנות נוספת בשם קובודו שהן שתיהן אמנויות לחימה יפניות, אחת מודרנית (אייקידו) ושנייה ישנה יותר (קובודו).
בקיץ אני, אישתי וחבר גם עשינו קייטנה בנושא תרבות יפן בפרדס חנה, השנה נרשמו קרוב ל-150 ילדים. היה טירוף.
בנוסף, אני מטפל בשיטת "שתי חרבות"
שיטה שעובדת בעיקר עם ילדים ומתבססת על נרטיב הלוחם. נשקים, קרבות, לוחמה והרפתקאות כל אלה מקנים לילד מקום לגדול, להתרפא ולצמוח על בסיס ערכים של כבוד, חמלה, עצמה וסבלנות.
בנובמבר אני חוזר להדריך טיולים ביפן, אחרי הפסקה ארוכה.
ואני גם באקדמיה, אני כותב דוקטורט שהכותרת שלו היא "הקהילות הפסיכדליות בישראל וביפן וטביעת רגלן התרבותית", הוא מתעסק בעיקר בהשפעה התרבותית של חומרים משני תודעה פסיכדלים (LSD, DMT, פסילוסיבין ומסקלין), האופן שהמפגש בינם לבין בני אדם מקבלים ביטוי באופן מקומי מבחינת התרבות.
המחקר עוסק בתרבות הפסיכדלית, כלומר הפעולות שאנשים עושים כתוצאה ממפגש עם החומרים, והקהילות שמתגבשות סביבם, כמו סצנת הטראנס והרייב, מעגלי איווסקה, ספרות, אמנות פסיכלדית ועוד. ליבו של המחקר הוא השוואה בין התרבות הפסיכדלית הישראלית לתרבות היפנית.
*מה הם הביטויים המקומיים בין ישראל ויפן? מהם ההבדלים הגדולים?*
מבחינה היסטורית, החיבור של ישראל לחומרים פסיכדליים הוא צעיר יחסית, משנות השישים, אבל מהר מאוד הסצינה כאן צברה תאוצה וישראל נחשבת היום לאחת המובילות בתחום ברבדים שונים: טיפול בעזרת חומרים פסיכדלים, מחקר, סצנת הטראנס, ומעגלי האיווסקה. הסצנה בישראל התבגרה מאוד, ועוסקת בין היתר בתחומים של מזעור נזקים וקידום אג'נדות פסיכדליות דרך אקטיביזם.
ליפן, לעומת זאת, יש קשר בן מאות שנים עם חומרים פסיכדלים, במיוחד עם פטריות פסילוסיבין. אבל מאז החצי השני של המאה ה-20, הכל נעשה בהיחבא ופורומים מצומצמים מאוד. נושא מזעור הנזקים והטיפול הפסיכדלי כמעט ולא קיים ביפן.
אבל אני עוד בתחילת הדרך. זה בעיקר כיף לכתוב דוקטורט, בטח כשזה בנושא שכל כך קרוב אליי.
*איך התגלגלת ליפן?*
כבר בתיכון זה מאוד עניין אותי, אבל בגלל שהייתי במגמת תיאטרון והייתי מאוד בטוח שאסע לאנגליה ללמוד בימוי, זה עוד לא קרה. בצבא שירתתי כמורה חייל בחיפה והבנתי שתאטרון זו לא הדרך שלי. בערבים הפנויים שלי בחיפה נסעתי להתאמן באייקידו וכשהשתחררתי, לא עניינו לא הודו ולא דרום אמריקה, לימודים הרגיש לי קצת מוקדם. אז נסעתי ליפן, לבדוק עד כמה עמוק הדרך הזאת יכולה להגיע.
ביפן חייתי בערך 7 שנים וניצלתי את הזמן ללמידה של אמנויות יפניות אייקידו, קליגרפיה, קובודו, ציור דיו ועוד. זה היה סוג של מתנ"ס.
*הרגשת שאתה מצליח להיכנס מספיק לעומק בהבנת התרבות הכה זרה הזאת?*
הקדשתי שנתיים והרבה מאוד זיעה כדי ללמוד את השפה. בחוויה שלי, נראה לי שכן קיבלו אותי כחלק מהנוף, למרות הפרצוף המערבי.
בפעם הראשונה שהבנתי שמתחילים להתייחס אליי לא כאל "הזר", אלא כשווה ערך, הייתה אחרי חמש שנים, כשהמורה שלי התחיל לתקן אותי על טעויות בשפה היפנית. כבר לא קיבלתי את "הנחת כל הכבוד על המאמץ", אלא התייחסו אליי כמי שצריך לדעת דברים כאלה.
*איך קוראים למורה שלך? איזה מין יחסים יש ביניכם?*
שיממוטו קאצויוקי שיהאן. הוא היום בן 84.
איזה מין יחסים יש בין מורה יפני לתלמיד?
לא כולם עם אותה מערכת היחסים. בשבילי הוא היה סוג של אבא. הייתי מגיע לשם ממש כל יום. הדוג'ו עצמו היה בתוך מקדש, והעבודה העיקרית של המורה שלי הייתה ראש מקדש זן, הייתי מגיע למקדש פעם בשבוע כדי לנקות את החצר, בחגים הייתי עוזר במלאכות השונות, סוחב את התיקים.
זה אולי דומה קצת לחוויה של הגורו ההודי, אבל, לא גרתי אצלו, החיים שלי היו שלי והייתי בא כדי להתאמן. כל מה שעשיתי הגיע ממני ומהרצון שלי. עזרתי לו להתלבש, פתחתי לו את הדלתות, שמרתי לו את הנעליים.
זו היתה היכרות מאוד מאוד קרובה. ממבט עיניים יכולתי לדעת מה הוא חושב, מה הוא רוצה שאני אעשה לפני שאמר. ליוויתי אותו בסמינרים ברחבי העולם, לפעמים כאלה עם כמה מאות אנשים.
*ואיך היו לך הפגישות מול הישראלים שהגיעו לבקר?*
אני ממש העדפתי להיות בחברת יפנים. גם כי ישראלים ביפן, לפחות בזמנו, זה היה קצת צרות. הם היו מאוד מקושרים לבאסטות שהן פחות בטוחות.
אני בעיקר הייתי עם אנשים שהתאמנו באייקידו ובאו לתקופות כדי להתאמן. עזרתי להם להתאקלם, מצאתי להם אופניים, מקום לישון. לא התראתי הרבה עם ישראלים. מאוד רציתי להיות חלק מהנוף, עד כמה שאפשר עם פרצוף מערבי.
*אז למה בחרת לחזור לארץ?*
ברמה האידואולוגית, נסעתי ליפן כדי ללמוד משהו שחשבתי שצריך מאוד בארץ. את הלך הרוח של האייקידו.
ברמה הפרקטית יותר, אני רציתי להתעסק בתרבות יפן, וכמו שטום וויטס אמר "בארצם של עוורים, זה עם עין אחת הוא המלך", הסיכוי להתפרנס כמומחה לתרבות יפן בארץ הוא יותר גדול מאשר ביפן.
מה שכן גם הגבולות בחברה הישראלית הם יותר רחבים, כל עוד אתה מצליח להתפרנס אין הרבה דרישות אחרות ואני יכול לעשות פחות או יותר מה שאני רוצה. פה אני יכול להיות בבית עם המשפחה, עם הילדות. אני יכול לכתוב דוקטורט על סמים פסיכדליים. חופש שלא קיים שם.
*איך היה לחזור לארץ?*
לא היה פשוט בכלל, הייתי צריך להשיל הרבה דפוסי התנהגות שאימצתי ביפן.
אישתי יפנית והיא זו שקבעה שנחזור לארץ, אבל אנחנו לגמרי חיים את שני המקומות האלה ביחד.
בכל מקרה ישראל זה בית, זה חברים. והמעבר בסופו של דבר, לפרדס חנה, עבר דיי חלק מבחינה מקצועית. הצלחתי לעבוד במה שאני רוצה ובמה שאני אוהב וזה אחלה.
בכל מקרה אני חי על הקו, עד לפני הקורונה הדרכתי שם קבוצות של מטיילים ואנחנו נוסעים לשם דיי הרבה.
עכשיו השיח שלנו מאוד מתרכז על יפן. אבל אני דווקא בעד ריבוי. תמיד שואלים אותי אם הבנות שלי הן ישראליות או יפניות, אנחנו מגדלים אותן להיות שתי הזהויות ביחד, להיות גאות בזה שהן ישראליות וגם יפניות.
וחוץ מזה שבארץ יש הרבה מאוד יופי, אני אוהב את הארץ ויש פה דברים נפלאים.
*ואיך ידעת שאתה מוכן להתחיל ללמד את המסורות האלה?*
אף פעם לא מרגישים מוכנים כדי להתחיל ללמד. למזלי הכל הסתדר, הצלחתי להשיג מקום זול והמתאמנים הראשונים שלי היו כאלה עם נסיון, אז היה לי הרבה "גב" של אנשים שעזרו לי להתחיל.
ובמודע, החלטתי לא לתפוס את העמדה של המורה היפני. אני לא "סנסיי" כי אני הכי צעיר בדוג'ו. אני לא "סנסיי" כי אני מעדיף להיות אני ובלי מעמד רשמי. אני לא "איתמר המורה" או "איתמר הגדול", אני אני.
על המזרון, אין ספק מי קובע אבל אחרי שסיימנו את האימון, אנחנו פשוט חבורה של אנשים שנהנים להיות אחד בחברתו של השנייה.
*אז רגע, מה זה דוג'ו?*
דו 道זו דרך וג'ו 場 זה מקום. בארץ מכירים את זה כמקום לאימון אמנויות לחימה. אבל ביפן זה מקום אימון לכל מיני דברים, בין היתר גם איפה שנזירים בודהיסטים מבצעים את תרגולי המדיטציה שלהם.
*ומה זה אייקידו?*
אָי合 זה לשלב, כמו לשלב ידיים או השתלבות בכביש.
קִי 気 זו אנרגיה. אבל לא כמו שהעברית תופסת אנרגיה, כמשהו איזוטרי, שהגיע מהשפה האנגלית. אלא אנרגיה שאין יותר אין ספק על קיומה, משהו מאוד יומיומי.
דוֹ 道 זו דרך.
אייקידו היא אמנות לחימה שמדברת על נטרול, תוך הגנה על הפרטנר, בלי לפצוע ובלי להרוג. לא הגנה עצמית, אלא הגנה הדדית.
זו דרך השלום.
*ומה עם קובודו?*
קו 古 זה ישן, בודו 武道 זה אמנויות לחימה. בימי ראשון שבהם היה חופש מלימודי האייקידו הייתי מתאמן את זה. זה מתחיל בעבודה עם חרב אי איי, סדרה של תנועות מסודרות. אחר כך עבודה בזוגות עם מקל ארוך, מקל קצר, ידיים ריקות… תלוי במצב רוח של המורה.
האמנויות הללו מייחסות את עצמן לסמוראים.
*ואיך הכל מתחבר אצלך למשהו אחד?*
וואו, אני עוד לא יודע. כרגע אני נהנה מלקום כל בוקר ולעשות משהו אחר.
*לי נשמע שכל הדברים האלה, כל השינויים כל התהליכים האלה, קורים אצלך ממש בקלילות, איך?*
אז לא, אני מאוד מתוכנן והלוואי שהייתי יותר קליל. היו הרבה פחדים בדרך והרבה דברים מתוכננים לפרטים הקטנים.
בדיעבד, זה הצליח, אבל בעבודה קשה.
*מה חשוב לך שאנשים ידעו?*
לקח לי הרבה מאוד שנים ללמוד ולהבין את זה, אבל דבר אחד שאני מאוד אוהב בתרבות היפנית זו הוקרת התודה.
כשלמדתי קליגרפיה הקדשתי את הפרוייקט האחרון למילה קאנשה 感謝. זו הייתה יצירה של שני מטר על מטר.
קאנשה, הכרת תודה.
לא אסירות תודה, כמו שיש לנו בעברית. זו התנסות שהיא ללא חוויה של חוב אלא הכרת תודה, של ערך.
זו צורת נימוס שמבוססת על הכרת תודה. לא התחשבנות וזה לא חוסר נעימות, זה התענוג *שלי* בלהכיר תודה למישהו אחר.
בתור ישראלי זה לא תמיד ברור. המקום של הכרת התודה פחות דומיננטי אצלנו.
בייחוד מול יחסים עם מורה, שלפעמים נלקח כמובן מאליו או לדוגמה כל הדברים שעשיתי כשליוויתי אותו, אנחנו מתייחסים אל זה כאל עבודה ואולי גם בבאסה. אבל בשלב מסויים הבנתי שללוות אותו, לעזור לו לסחוב את הנעליים שלו זו זכות אמיתית, אפילו כבוד ואני מכיר תודה על זה.
אגב, התפיסה הזאת נוגעת ממש לכל אספקט בחיים בתרבות היפנית, אפילו באוכל. בעברית המילה "בתיאבון" מתייחסת אל אקט שקשור לשלב האכילה, אנחנו מאחלים אחד לשני, שהאקט של האכילה יהיה טעים ומספק. אבל ביפן לפני האוכל אנחנו אומרים "איטדקימס" שזו מילת הודיה, תודה לשמש שגידלה את האורז, תודה למים שגידלו את הצמחים, לחקלאי שעבד את האדמה ולנהג המשאית שהביא את האורז לסופר.
חשוב לי לציין שאין פה שחור לבן, הכרת תודה בקטע קיצוני יכול להיות ניואנס על ניאונס מאוס ומעיק, עטוף בטקסיות ובגינוני כבוד.
*ומה תציין כחיובי בתרבות הישראלית?*
המשפחתיות, הקירבה.
אם כבר דיברתי על הדוקטורט, אז מסיבות טראנס בחוויה הישראלית הן כמו חוויה של חתונה, כולם ביחד חולקים רואים אחד את השני. מחמיאים. אני מאוד אוהב את זה.
מרגישים בנוח להיות הם וכולם גם יקבלו אותך.
*איך אתה מרגיש תיכון מלווה אותך כיום?*
לי אישית היה ממש מדהים בחוויה שלי בתיכון.
היו שם מבוגרים שנתנו לי לעוף על השגעונות שלי, דחפו אותי לחקור, היו אומרים לי, יאללה תתארגנו ונלמד את הדבר הזה שמעניין אתכם. לא כעסו עליך כשניסית לבעוט במסגרת.
אני זוכר שעשינו שטויות ואחרי קריאה של טקסטים אנרכיסטים סוציאליסטיים הדבקתי על הדלת של דני בר גיורא טקסט כזה לוחמני והוא בתגובה החליף את הטקסט במשהו אחר שנתן לו תשובה.
זה כמכלול, נתן לי הרבה כח לעשות את הדברים שאני עושה עכשיו.
בגלל שאני בגיל 20 כבר נסעתי ליפן, את תקופת ה"מרד" שלי חוויתי דווקא בתיכון. עשיתי שטויות, אבל עם טעם טוב. אם לסכם, התיכון היה חוויה מעולה.
מורים שהם אנשים, דבורה לוי, שעכשיו עשו עלייה סרט הייתה דמות ממש משמעותית עבורי, היא הרחיבה לי את העולם, דני בר גיורא. אפילו כתבתי לו פעם מכתב תודה. לפחות בחוויה שלי, היו שם אנשים ששם כי הם רוצים להיות שם. מה שהרגשתי פחות כשאני לימדתי בבתי ספר בחיי הבוגרים.
*ולסיום, יש לך איזה מסר לאומה?*
מצחקק. אני פחות במסרים לאומה. פחות בנאדם של שורות תחתונות. מצטער…
*כמו שכתבתי איתמר עוסק בכל מה שקשור לתרבות יפן. אתם.ן יכולים.ות לפנות אליו ישירות או דרך האתר
הוא גם מטפל בילדים בשיטת "שתי חרבות", מדריך טיולים ליפן וגם עושה ייעוץ למטיילים עצמאיים ביפן.
אם אתם מחפשים תחביב חדש וגרים באזור פרדס חנה, מוזמנים בשמחה לאימון נסיון.

הפוסט הכר את הבוגר-איתמר זדוף הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%9e%d7%a8-%d7%96%d7%93%d7%95%d7%a3/feed/ 0
הכר את הבוגר – גל ג'ו כהן https://jer-art-school.org.il/4136-2/ https://jer-art-school.org.il/4136-2/#respond Thu, 05 Jan 2023 11:28:21 +0000 https://jer-art-school.org.il/?p=4136 גל ג'ו כהן!!! בוגר שנתון 2008. גילוי נאות, למדנו יחד בכיתה ובילינו ביחד מספיק זמן כדי שאני ארגיש בנח להתקשר אליו גם 14 שנים אחרי ולדבר כאילו אתמול הוא עוד משך לי בצמות. גל, היה תענוג לדבר! תודה! בכל מקרה, לענייננו! באולפנים של גל ג'ו בתל אביב עוברים השמות החמים בתעשיית מוזיקת הפופ של ישראל… …

הכר את הבוגר – גל ג'ו כהן לקריאה »

הפוסט הכר את הבוגר – גל ג'ו כהן הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
גל ג'ו כהן!!! בוגר שנתון 2008. גילוי נאות, למדנו יחד בכיתה ובילינו ביחד מספיק זמן כדי שאני ארגיש בנח להתקשר אליו גם 14 שנים אחרי ולדבר כאילו אתמול הוא עוד משך לי בצמות. גל, היה תענוג לדבר! תודה!
בכל מקרה, לענייננו! באולפנים של גל ג'ו בתל אביב עוברים השמות החמים בתעשיית מוזיקת הפופ של ישראל… אמנים כמו נועה קירל, עדן אלנה, אליעד, סבלימינאל, דודו אהרון, עמיר בניון, קובי מרימי, פאר טסי, ארקדי דוכין והיד עוד נטוייה… בכל מקרה, אולי שמעתם.ן עליהם.ן איפה שהוא.
גל גם מתחזק מותג עצמאי כמוזיקאי בסצנת המוזיקה האלקטרונית שקוראים לו, ניחשתם נכון ….Jo. Cohen
בקיצור, תעקבו אחריו באינסטה?
טוב נו, אפשר גם בפייסבוק
*מי אתה?*
אני גל, בוגר התיכון לאמנויות במגמת מוזיקה. שירתתי בצבא ביחידת עוקץ.
אני מפיק, יוצר, מלחין וכותב. עובד בתעשיית המוזיקה באופן מקצועי כבר שבע שנים.
כיום, יש לי אולפנים משלי בתל אביב שם אני עושה את כל העבודה.
הפקתי שירים עם כמה מהזמרים הידועים של ישראל, כולל מועמדויות לקדם ארוויזיון ופרוייקטים אישיים של מוזיקה אלקטרונית.
את הדרך שלי התחלתי באמריקן איידול ההולנדית וברוך השם אני עובד בתעשייה כבר מעל לשבע שנים.
אני מרצה להפקות פופ ומוזיקה אלקטרונית במכללת BPM שם גם למדתי וקיבלתי את הכינוי "מגלומן".
אני גם מוזמן מידי פעם להעביר הרצאות בחו"ל על מה שקשור בתעשיית המוזיקה ואיך היא מתנהלת.
יש לי פרוייקט מאוד גדול, בינלאומי בשם Jo. Cohen שהוחתם לליבל של יותר מ 100 מיליון צפיות ביוטיוב.
ובגדול אני מפיק כמה שיותר שירים, שבעזרת השם יהיו להיטים, שזה קצת כמו לשלוח לוטו. אבל זה מה שאני מתעסק בו בגדול…
*אתה חייב לגלות לי, איך זה להיות באינטרקציה עם האנשים הגדולים?*
מזל שאת מכירה אותי בשביל שאענה לך על השאלה הזו.
כילד, היו אמנים שהיו ממש גיבורים עבורי. פאר טסי וסאבלימינל שגדלתי עליהם ועל המוזיקה שלהם. בשבילי זה אושר צרוף לעשות איתם מוזיקה ולשבת איתם. הם יוצאי הדופן בין כל האנשים שאני עובד איתם, כי התחברתי אליהם בתור הבן אדם שאני ולא רק בתור אמנים.
אבל בכובע המפיק שלי, סף ההתרגשות מהדברים האלה יורד.
אני עובד עם אנשים שלרוב זה תענוג לעשות איתם מוזיקה, אבל אין לי את ההתרגשות של הילד… כשאני מפיק אני מתרגש מהמוסיקה ולא מהפרסונה. אני מגיע לעבודה הזאת עם קודם כל אהבה למוזיקה. לא לשמות הגדולים שפוגשים אותי בדרך, שזה כמובן כבוד גדול אבל לא העיקר.
זה משהו שקורה כשאתה מקצוען וזה גם הדבר הכי טוב שיכול לקרות למפיק, שהתשוקה שלך לעיקר, לא הלכה לאיבוד ושאתה ממשיך לראות בזה ערך.
*אז אתה אומר שכדי לעבוד בתעשיית המוזיקה צריך כנראה להיות מאוד בטוח במניעים שלך, מאתגר לא?*
ברור. אני לא ממליץ בכלל להכנס לתחום אם מה שמחפשים הוא רק כסף.
מי שיעשה את זה רק בשביל הכסף הוא גם יפסיד כסף וגם לא יחזיק מעמד יום.
צריך לדעת לדרוש את מה שמגיע לך ויותר אבל זה לוקח זמן, ניסוי וטעייה שרק תשוקה אמיתית תוכל לספוג.
להתפרנס ממוסיקה זה קשה אבל זו זכות מטורפת, בטח בישראל שזו תעשייה של מטר על מטר. הדרך היחידה לספוג ולצלוח את כל הדברים שהתעשייה הזו מביאה איתה זה רק אם זה קורה מתוך להבה פנימית שממשיכה לתת אור.
אני אגיד לך פשוט, אני חושב שבמשך כל הזמן שאני נמצא בתעשייה הזו, היו ככ הרבה כישלונות, לפני ההצלחות שהבנתי שאני אצליח רק כשאני אעשה את גל ושאני חייב להרגיש שלם בעשייה שלי.
*איזה מין מפיק אתה?*
אין ספק שאני לא הכי קל. הדרישות שלי הן גבוהות כמו הדרישות שהייתי מציב לעצמי. אבל לא הייתי קורא לעצמי קשוח מידי. אם מגיעים אליי ופתאום אין כימיה בינינו, רוצים לא רוצים, אני לא תמיד הולך עם הראש בקיר.
יש את האכזבות של תעשיית המוזיקה שצריך לדעת לקבל וצריך להתגמש מולן. אבל אני תמיד נותן את ההרגשה שאני שם ושהאזניים שלי פתוחות לשמוע.
אני מסוגל להסתגל וללוות כל מיני דברים, להסתדר עם אנשים, לדעת לדבר ולתקשר. אבל עד הגבול של לאבד את גל. כי אני לא יכול להיות משהו שאני לא, ואני גם כל האש והטירוף והאנרגיות ויש כאלה שזה טו מאצ' בשבילם לפעמים. אבל מי שעף על זה, רק נהנה, שמישהו מלווה את התהליך של היצירה בתשוקה וברצון.
*אמרת קודם שאתה חייב להרגיש שלם בעשייה שלך. איפה לא מרגישים שלמות?*
אין ספור מקומות.
בדרך, היו כל כך הרבה מצבים שלא הייתי שלם עם תוצאה של משהו. אבל מה לעשות, בסופו של יום עם כל האהבה למוזיקה והרגש, צריך לאכול, צריך לעשות דברים בשביל לשלם שכירות, לשלם על אולפן, לחיות. אני כבר לא שם. אבל ככה זה היה.
בין היתר למדתי שהדרך היחידה שזה יצליח היא להבין שזה מי שאני.
אנשים שעושים מוזיקה, הם אנשי הרגש, לערבב את העבודה שלהם בעסקים, זה חתיכת סיכון.
אנשים עשוים הרבה פעמים טעויות ועל בשרי למדתי שאין ברירה אלא לעשות עסקים מהראש ומהלב.
כשאני מנסה לבחור אחד, זה לא מתאים.
כשאני יוצר, זה בדרך כלל מוביל אותי לקשרים טובים מאוד. אבל בשביל זה אני רוצה להרגיש בנאדם. אני לא יכול להתחיל פרוייקט בחישוב אם זה יצליח או לא. אני חייב לייצר קסם במומנט, בנקודת זמן, כדי שהדבר היצירתי יצא. זו גם הכלה של אנשים שהיא עבודה לא פחות קשה מלהפיק שירים.
*מה זה הקסם?*
אני חושב שהקסם הוא אנרגיה שמתחברת בדיוק ברגע נכון, כל הכוכבים מסתדרים. עובדים יחד, לא פוסלים את הרעיונות אחד של השני ויותר מזה, משהו שלא חשבת שיצא אי פעם מגיע זה לייצר משהו גדול שקורה בזכות חיבור. האופוריה שיוצאת ממני כשאני מצליח לכתוב עם מישהו, זה היי שלא שייך לשום דבר חומרי, לב מייצר עם לב אחר ואין על זה מחיר. הקסם לא תמיד קורה אבל חייב לדעת לא לפספס אותו.
מוזיקה זה חיבור שלך עם עצמך עם בנאדם אחר ועם בורא עולם. בתור בנאדם מאמין אני חושב שאני כמו צינור כי לא תמיד אני יודע איך יצרתי שיר, לפעמים אני פשוט מבין שזה קרה.
*מה צריך לעשות בשביל להתקדם בתחום הזה?*
הדבר הכי אמיתי והכי חשוב שאני אומר גם לתלמידים שלי בכל סיטואציה זה סבלנות. סבלנות אדירה. אם אתה מוכן ויש לך את הסבלנות, מה שנשאר זה להיות פתוח, לתת מעצמך שפע. לדעת שאתה לא יודע הכל. להשאר סבלן ללמידה, סבלן לכשלונות וסבלן לאלפי "לא" כדי לקבל כן אחד.
יכלתי בנסיון ה999 ליפול, וכשחיכיתי לעוד לא אחד, קיבלתי כן.
*מי אמר לך את הכן הראשון?*
מנהל מהולנד, שלחתי מלא חומרים למלא אנשים. רק הוא חזר אליי ואמר, תשמע יש שם משהו אבל אתה עוד לא שם. האמת היא ששלחתי לו אחר כך עוד מלא שירים ושאחרי 3 חודשים, הוא חזר אליי ושאל אם אכפת לי שהוא ישלח אותו לתכנית טלוויזיה כלשהי, אמריקן איידול בהולנד. באותו הזמן כתבתי באנגלית, במרתף של דירה בתל אביב שהיה מלא בעכברים. יצא שזה היה השיר הזוכה. הטיסו אותי להולנד, חתמתי בחברה של ארמין ואן ביורן.
זה רק כי חיכיתי עוד יום אחד כדי לא לפרוש.
בהסתכלות לאחור זה נותן לי כח כי גם היום, עדיין צריך לחכות ל-לא האחרון כדי לקבל את הכן. צריך פשוט הרבה אמונה עצמית.
ובחיי, אני יכול לקחת את זה לכל תחום, כל מקום עם תחרות. אני הצלחתי בחסדו של האל להתחזק עם עצמי ולא לתת לעצמי ליפול ברגעים האלה. הרבה ניסו לשים לי רגליים ויכלתי מאוד בקלות ליפול. אבל עד היום אני מודה על כל הרגעים האלה שלא התייאשתי ושלא פחדתי.
אני זוכר שכשהייתי סטודנט היו קוראים לי "מגלומן" הייתי חרא בהפקה והכל היה נוראי, אבל לא משנה מה היו אומרים עליי, על עצמי הייתי אומר שאני הכי טוב. אני הכי טוב לעצמי. לא בהתנשאות. אני הכי טוב שיכול להיות. אם לא הייתי הכי טוב אז איך זה שאני הולך על כל הקופה?
*מה גרם לך להיות כל כך בטוח בעצמך?*
כשאני התקבלתי לתיכון לאמנויות היה רגע במבחן הקבלה, שלא בדיוק ידעתי איך אני מנגן ומה בדיוק אני עושה. אבל בסוף שלו רז סקליס, הלך לאבא שלי (שהיה מעדיף שאני אהיה רופא שיניים) ואמר לנו שלא שלא יעזור שום דבר מוזיקה זה בדם שלי. או כמו שהוא אמר, המוזיקה היא בורידים שלו והוא לא יוכל להשתחרר מזה גם אם הוא ירצה.
אם הייתי זונח את זה לא יודע אם הייתי מאושר.
*גל, אני דיי מתרגשת מכל מה שאתה מספר פה. נראה שהיית בכל כך הרבה מקומות אבל אתה עדיין נגיש. עדיין מאוד על הקרקע. מה הלאה?*
אני לאו דווקא מסתכל על ההצלחה. כשאני הבנתי שלאלוהים יש תכנית בשבילי, כל מה שנשאר עבורי זה שאני אתמודד עם כל מה שיגיע ולהאמין שדברים יקרו. החלום שלי הגדול הוא כנראה לא להיות מיליארדר, אלא לעשות את מה שאני אוהב מהמקום היציב. כי מוזיקה זה כל מה שאני רוצה לעשות בחיי.
אז ההצלחה הגיעה ובעזרת ה' עוד תגיע ותגדל, אבל מה שיותר מכל זה שהלהבה שבי לא תכבה בדרך שאני מאמין בה.
We Are
הוא שיר אחד שכתבתי כקולות רקע והוא הגיע ל 100 מיליון צפיות ביוטיוב.
משהו קרה שם כשיצרתי וזה הגיע לאיקס מספרים. אבל בהרגשה שלי סתם זרקתי מילים ולחן. למדתי מזה שאין לעבודה הזאת פורמולה, שאי אפשר להתאמץ מידי בלמצוא להיט, שמילים טרנדיות לא תמיד יעבדו. למדתי שהקסם, מגיע מבפנים וההסתובבות של המוזיקה הזאת בעולם היא מספקת.
*מה יכול להיות פוטנציאל עבורך בראיון הזה?*
עוד אחד מהדברים שזה שבוערים לי בגוף זה לחלוק את הידע שלי ואת נסיון החיים ולקוות שמישהו יצמח מזה לגובה.
להגיד את מה שאני עברתי ושמישהו ירוויח מזה, לדעת שיש בנאדם שאני יכול להשפיע עליו לטובה, לגרום לו להצליח.
בחיים שלי היו דמויות שחלקו איתי את הסיפור שלהן וזה נתן לי הרבה מאוד. אני הייתי שולח הקלטות לכל כך הרבה אמנים בתקווה שיחזרו אליי.
*אני באמת זוכרת אותך בן ה16 מקליט ושולח…! מה יקרה אם מישהו ישלח לך הקלטה כמו שאתה
היית עושה?*
אני עונה לכל מי ששלח לי חומרים וכל מי שמתייעץ איתי ויש הרבה!
אני תמיד עונה לא כי אני חייב להם משהו. אף אחד מכל האנשים ששלחתי אליהם שירים לא ענה לי כילד. בדיוק אתמול הסתכלתי על אימיילים ישנים, אני אצייר את זה יפה, אף אחד באמת לא שם עליי.
אני הפוך, אני רוצה להיות שם בשביל אנשים. אני כמעט תמיד עונה, כי בא לי לענות. אם אני יכול להיות חלק ולעזור. בחיים שלי לא ראיתי בזה מגרעה אלא גדולה ענקית. זו תעשייה שהיא לא פשוטה בשום צורה. בגלל שאני הלכתי ללב ולא להגיון אני ממש מתעקש על להיות זמין בשביל אנשים שצריכים עזרה בהתחלה.
ברור שזה גם מגיע מהבית שלי, כן? התברכתי בהורים שנתנו לי הרבה חופש תנועה וקיבלו את כל המהלכים האלה בהבנה.

הפוסט הכר את הבוגר – גל ג'ו כהן הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
https://jer-art-school.org.il/4136-2/feed/ 0
הכר את הבוגר-נועה אסטרייכר https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%94-%d7%90%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9b%d7%a8/ https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%94-%d7%90%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9b%d7%a8/#respond Thu, 05 Jan 2023 11:13:30 +0000 https://jer-art-school.org.il/?p=4132 הפעם בפרוייקט שלנו הכר את הבוגר הגעתי למי שבעצם רציתי לראיין ראשונה. אני מודה לך נועה, על שכתבת כל כך בפתיחות ונענית בשמחה לראיון ולהתרגשות שלי מלשוחח איתך. אני בטוחה שגם מבלי שידעתם וידעתן, יצא לכם.ן להתקל בטקסט שעבר דרך עינייה החדות וידה המנוסה, של נועה אסטרייכר, בוגרת מחזור 2002. תחי העיתונות הכתובה! *מי את?* …

הכר את הבוגר-נועה אסטרייכר לקריאה »

הפוסט הכר את הבוגר-נועה אסטרייכר הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
הפעם בפרוייקט שלנו הכר את הבוגר הגעתי למי שבעצם רציתי לראיין ראשונה. אני מודה לך נועה, על שכתבת כל כך בפתיחות ונענית בשמחה לראיון ולהתרגשות שלי מלשוחח איתך.
אני בטוחה שגם מבלי שידעתם וידעתן, יצא לכם.ן להתקל בטקסט שעבר דרך עינייה החדות וידה המנוסה, של נועה אסטרייכר, בוגרת מחזור 2002. תחי העיתונות הכתובה!
*מי את?*
נועה אסטרייכר (כן, ככה כותבים את זה!). אני עורכת וכותבת בעיתונות המודפסת והמקוונת כבר 16 שנה, מתוכן כמעט תשע שנים כעורכת ב-TheMarker, בין היתר של עמוד השער. לפני חודשיים וחצי נכנסתי לתפקיד עורכת מדור הבריאות של "הארץ". אני כותבת מדי פעם למדור הדעות של "הארץ". גרה במזרח תל אביב עם בן זוגי, איתן בולוקן (חוקר דתות, מתרגם מיפנית ומשורר), ומאכילה מיליון חתולי רחוב שמנמנים.
*מתי התחלת לכתוב?*
בכיתה ב' קיבלתי במתנה יומן עם דפים ריחניים ומנעול. כתבתי יומנים עד כיתה י', ואז עברתי לכתיבת שירי בוסר מביכים והייתי בטוחה שאני מינימום רחל המשוררת. ב-1999 גם נחשפתי דרך הפלא ששמו אינטרנט לאתר "במה חדשה", והעברתי לשם את שיריי החובבניים. רק לפני כמה חודשים נזכרתי באימה שהם עדיין שם, והסרתי אותם מהאתר.
*איך הגעת למקצוע שלך?*
המקצוע שלי הוא עריכה, וכתיבה היא "בונוס" שאני משתדלת לעשות ולא מספיקה. למעשה, הניסיונות הראשונים שלי בעריכה היו בתיכון, כשהקמתי ב-1998 יחד עם מריה גבייב ורביד פלג – בעזרתו של רועי פולקמן, אז אחראי חדר מחשבים ולימים ח"כ – את "העיתון הוירטואלי הראשון", שם מפוצץ למה שבעצם היה אתר אינטרנט עם גרפיקת ניינטיז מרצדת. כדי להעלות לאתר את "דבר העורכת" (אני) השתמשנו בחידוש המדהים ששמו "סורק צבעוני". לכל דף באתר הזה לקח בערך 45 דקות להיטען. אולי בגלל זה היה רק גיליון אחד.
לעיתונות הגעתי אחרי הצבא. החבר שלי דאז שאל מה הייתי רוצה לעשות ואני עניתי "לכתוב בשביל (שם של מגזין שהיה אז פופולרי בקרב חיילים)". אלוהים יודע מאיפה היה לי האומץ, אבל הגעתי למערכת בת"א ונכנסתי למשרד הראשון שראיתי. מסתבר ששם ישב סגן העורך. אמרתי לו שאני רוצה לכתוב, הוא אמר לי לשלוח טקסטים. שלחתי – והפכתי לכותבת פרילנסרית שלהם. בין 2006 ל-2013 כתבתי ב"7 לילות" של ידיעות אחרונות, במגזין TheMarker וגם טור אישי קבוע ב"מעריב". בין לבין עבדתי כמוכרת ספרים וחייתי במינוס כבד ופחד תמידי מהבנק. ב-2013 התמזל מזלי להתקבל ל"הארץ".
*האם קרה שמשהו שכתבת הובן שלא כהלכה?*
ב"7 לילות" נדרשתי לראיין אנשים מתחום הבידור ולהוציא מהם דברים שבאופן טבעי לא הייתי רוצה שיוציאו ממני, לו הייתי מרואיינת. שנאתי את זה, וחטפתי לא מעט צעקות ממרואיינות/ים ומהעורך כאחד. הראשונים חשו שסילפתי את דבריהם, האחרון כעס כי לא הסכמתי "להביא את הג'וס". מאז אני מעדיפה לא לראיין.
*מה לגבי לחץ? דד ליינים? *
מהדורה מודפסת דומה יותר לריצת ספרינט מאשר למרתון – עד אחר הצהריים העניינים די רגועים ופתאום כולם נכנסים לפאניקה ומתרוצצים כמו מיניונים מטורללים עד שהעיתון יורד לדפוס ואפשר לחזור לנשום (לפחות עד שקולטים שהיתה שגיאת כתיב בקצה עמוד 29).
*מה צריך לעשות בשביל להתקדם בעיתונות?*
אצלי זה היה שילוב של מזל וחוצפה. כשהגעתי ל"הארץ" גיליתי רוב מוחץ של אנשים ששירתו בגל"צ וזה מה שסלל להם את הדרך. אין לי מושג איך זה הולך בכלי תקשורת אחרים היום. מה שבטוח, חייבים קשרים. אני התחלתי הרבה לפני פייסבוק ולינקדאין, ולכן הייתי צריכה להגיע פיזית למקומות, להתחיל שיחה ולהתפלל שיזכרו אותי. אני לא זוכרת כבר כמה פעמים אמרו לי "לא" או פשוט ניפנפו אותי. זה עדיין מועדון סגור מדי.
*מה יש לך להגיד על מקצוע הכתיבה העיתונאית כיום? האם אפשר להתפרנס ממנו? האם העובדה שלכל אדם יש מקלדת וגישה לרשת היא טובה או רעה?*
כעורכת, אני חייבת להודות שרוב הטקסטים שמגיעים אליי הם, במקרה הטוב, לא משהו – אבל הקוראים לא אמורים לדעת את זה. למעשה, אם הכותב לא מרגיש שערכתי אותו (למרות שערכתי לו את האמ-אמא) – עשיתי את שלי. האיכות של העבודה נגזרת מהיותי בלתי-מורגשת. רק אני יודעת איך נראים הטקסטים המקוריים ואיזו עבודה נדרשה כדי להתקין אותם למאכל אדם. אגב, הרשתות החברתיות חשפו את האמת לגבי לא מעט אושיות עיתונות. פתאום התברר שרבים מהם לא יודעים לכתוב משפט נהיר או להשתמש בסימני פיסוק.
הכלי החשוב ביותר של העורכ/ת הוא המחק (או כפתור המחיקה במקלדת). בכל טקסט יש מה למחוק. גם הטקסט שאתם קוראים כעת הגיע לכמעט 5,000 מילה לפני שחתכתי אותו ל-1,200 מילה. החיסרון: אין לי טקסטים במגירה. מה שטוב מתפרסם, כל היתר – נמחק לעד.
לגבי הפרנסה: דירה לא תהיה לי. גם על הפנסיה אני לא בונה. אין לי מושג איך אסתדר בעתיד, כי לי וגם לבן הזוג שלי לא מחכה שום ירושה. אלה מחשבות שמפריעות לי להירדם מדי לילה. אין אופק.
*איך את זוכרת אותך בת ה16 ומה היית כותבת עליה? *
מצד אחד – אוי, איזה בושות. מצד שני, יש בי גם חמלה לילדה הזאת. התקבלתי לאמנויות קצת לפני גיל 12, אחרי שלושה בתי ספר שונים שבהם הייתי דחויה וסבלתי התעללות בדרגות שונות. באמנויות כולם היו מוזרים ושונים, וכמעט כל אחת ואחד מצאו לעצמם נישה. סוף סוף ראו אותי ואת הכישרונות שלי, וזה עלה לי לראש נורא מהר. לקח לי הרבה זמן לחזור לקרקע. בהזדמנות זו אני מבקשת מכל מי שיש לו תמונות מהתיכון שאני מופיעה בהן – תשלחו לי! כמעט אין לי תמונות מהתקופה הזאת.
הייתי תלמידה גרועה מבחירה, חוץ מאשר בתיאטרון וספרות. באופן כללי ביליתי המון שעות בבית הספר, כי מאוד אהבתי להיות בו – אבל מעט מהשעות האלה היו בתוך הכיתה. רוב הזמן חייתי בין המחששה לבין חדר המחול, כי בו היה פסנתר. אהבתי גם להתגנב לחצר של תיאטרון החאן ולהתפלל שדורון תבורי, ששיחק שם באותן שנים, יעבור במקרה (לפני כמה שנים יצא לי להשתתף במופע מוזיקלי לצדו וכמעט התעלפתי מהתרגשות). בית הספר היה עבורי מקום מוגן בתקופה מטורפת, שבה כל עלייה לאוטובוס או הליכה במדרחוב היו רולטה רוסית. בתוך כל זה היה לנו מקום לשיר ולשחק ולעשות שטויות.
מגיל שנתיים בערך רציתי להיות שחקנית תיאטרון, אבל בגיל 16 דווקא התחלתי להבין שזה לא בשבילי. שיטת סטניסלבסקי אחראית לדעתי ללא מעט מהמשברים הנפשיים של שחקנים. אתה לא אמור לחוות מחדש את הטראומות שלך מגיל חמש כדי להרביץ מונולוג של צ'כוב. לי זה גרם לברוח מעולם המשחק – למרות שהמשכתי במגמה עד כיתה י"ב ואפילו סיימתי עם 100 עגול בבגרות המעשית. חוץ מזה לא ניגשתי לבגרות במתמטיקה אז אין לי תעודת בגרות. למרות האזהרות, הסתדרתי בלעדיה.
אני חושבת שסיימתי תיכון בעיקר בזכות דני בר גיורא. אני לא בטוחה שאפשר לתמצת בכמה מילים מה דני היה עבורי בשנים האלה. אני מקווה שהוא יודע. חוץ מזה, נראה לי שהוא זה שדאג למנוע את סילוקי מהלימודים, גם כשהסילוק היה לגמרי מתבקש, החל בציונים מזעזעים וכלה בבלון מים ענקי שזרקתי… לא חשוב. בדיעבד אני מבינה שהוא שמר עליי מאוד (ואני בתמורה עשיתי לו חיים קשים. סליחה דני, זה היה מרוב אהבה). יש לי תחושה שבאמנויות של היום זה לא היה עובר.
בכלל, הרבה דברים לא היו עוברים היום, אבל בלעדיהם לא הייתי שורדת. למשל, היתה מורה נפלאה בשם רותי בניאל שהייתי באה אליה הביתה בכל פעם שהיה לי כסאח עם ההורים. אולי מזווית ראייה פדגוגית זה לא היה תקין, אבל זה מנע ממני מלהסתובב בכיכר ציון או בחתולות ולהתחבר עם כל מיני טיפוסים שאלוהים ישמור. בהזדמנות זו אגיד תודה למורות והמורים המצוינים: דבורה שלוש (תנ"ך), ראובן קלינסקי (תיאטרון), אורנה מגן (מוזיקה), אילן שובל (היסטוריה). ואם אנחנו כבר פה, אז גם לחברות הטובות שהיו לי: נטלי ריווין, מריה גבייב, אוליביה פאור, קרן גרינבלט, מוריה מרדלר, רעות בן ישי.
הייתי מאוהבת במישהו במשך רוב התיכון, אהבה חסרת סיכוי לחלוטין – וכדי לא להשתגע לגמרי פיתחתי לי "קראשים" מתחלפים, כולם לא-ממומשים. היה לי אקנה וחזה שטוח וחשבתי שאני שמנה (לא הייתי). מבחינה יצירתית הרגשתי חוסר ערך, כי עשיתי "קצת מכל דבר" ולא הצלחתי להתמקד בתחום אמנות אחד. גם היום יש לי תקופות – תקופת הרקמה ותקופת הציור, תקופת החימר ותקופת הסריגה. באף אחד מאלה אני לא טובה במיוחד, אבל אני נהנית – אז פאק איט.
במובנים מסוימים, אין קשר בין נועה של התיכון לנועה של היום. נועה של פעם הייתה "חיית במה", רק תנו לה מיקרופון ויאללה. נועה של היום נמצאת כמעט רק מאחורי הקלעים. למשחק אני לא מתגעגעת (אם דורון תבורי ירים טלפון, אשקול שנית). פעם בכמה שנים יוצא לי לשיר בפסקולים של סרטים וסדרות שמלחין יונתן בר-גיורא (אח של), אבל ביומיום אני מסתפקת בפלייליסט קריוקי שהכנתי לי בסלולרי, ואני שרה איתו באוטו. זו דרך נהדרת להעביר את הפקקים, גם אם הנהגים בנתיבים הסמוכים בטוחים שירדתי מהפסים

הפוסט הכר את הבוגר-נועה אסטרייכר הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%94-%d7%90%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9b%d7%a8/feed/ 0
הכר את הבוגר-אהד פישוף https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%90%d7%94%d7%93-%d7%a4%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a3/ https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%90%d7%94%d7%93-%d7%a4%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a3/#respond Thu, 05 Jan 2023 10:54:41 +0000 https://jer-art-school.org.il/?p=4127 במסגרת הפרוייקט הכר את הבוגר הפעם בהתרגשות יתרה. ביקשתי מאהד פישוף, בוגר מחזור ב' של התיכון לאמנויות לקחת חלק והוא נענה בחום, ראיון מעניין מאוד שלאחר קריאתו, הסקרנות שלי להחשף עוד יותר לעומקה של היצירה של אהד, רק גברה. אני מזמינה אתכם.ן להאזין לשירים שנכתבו בזה אחר זה, בשיאה של מגיפה ובתקופה של שינויים גדולים. …

הכר את הבוגר-אהד פישוף לקריאה »

הפוסט הכר את הבוגר-אהד פישוף הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
במסגרת הפרוייקט הכר את הבוגר הפעם בהתרגשות יתרה. ביקשתי מאהד פישוף, בוגר מחזור ב' של התיכון לאמנויות לקחת חלק והוא נענה בחום,
ראיון מעניין מאוד שלאחר קריאתו, הסקרנות שלי להחשף עוד יותר לעומקה של היצירה של אהד, רק גברה. אני מזמינה אתכם.ן להאזין לשירים שנכתבו בזה אחר זה,
בשיאה של מגיפה ובתקופה של שינויים גדולים.
בואו נצלול:
*מי אתה?*
שאלה טובה.
*למרות שאתה יוצר במדיות שונות ובחומרי גלם שונים (מוזיקה, כתיבה, ריקוד, במה, וידאו ארט…) מה בכל זאת משותף ליצירות שלך? איזה קו מחבר בינהן לדעתך?*
רצינות תהומית.
*האם חשפת פעם יצירה שהרגשת בזמן אמת שהיא עדיין לא בשלה? אם כן, איך אתה רואה את היצירה הזו כיום? ואם לא, איך אתה יודע שהגעת אל "סוף היצירה", אל מוצר מוגמר שכל מה שנשאר הוא "להניח על המדף"?*
התהליכים שלי הם בלתי לינאריים בצורה קיצונית. יש לי המון התחלות, בסאונד, בוידאו, ברעיונות, בדימויים, בטקסטים. חלק מההתחלות האלה בנות עשרים שנה ויותר. אני חוזר אליהן לעיתים קרובות כשאני מתחיל לעבוד על משהו חדש, או כשאני נתקע. אני יכול לחזור למשהו מלפני עשר שנים, לעבוד עליו קצת ולעזוב אותו בצד לעוד עשר שנים. אני כל הזמן הולך אחורה וקדימה. ואני תמיד ממשיך לעבוד על דברים, גם אחרי שהם כבר בחוץ, בעולם. אחרי שמופיעים שנה עם עבודה, מבינים דברים חדשים. זה לא נגמר.
*מה זה אומר להיות אמן? מה מניע אותך לכדי יצירה של עבודה חדשה?*
אני תמיד שואל את עצמי, מה זה הדבר הזה שאנחנו עושים, בשביל מה הוא קיים ואיך הוא פועל בעולם. התשובות משתנות, מספקות חלקית. אני מפנים, שוכח, עובר הלאה. בסופו של דבר, זה פשוט מה שאני עושה – הפרקטיקה מסבירה את עצמה טאוטולוגית, יותר מכל תיאוריה. ככה אני חי את החיים. זה מה שאני עושה עם הדמיון והתשוקה והמיומנויות שלי, ככה אני מטמיר ומעבד. ככה אני חושב וככה אני זז.
*האם לדעתך האמנות שאתה מתעסק בה היום, הייתה מעניינת את אהד הצעיר, זה עם המגבעת?"*
כן. אנחנו אותו בנאדם.
*מה היצירה שאתה הכי גאה בה ושלדעתך עומדת יפה מאוד במבחן הזמן?*
זו שאלה לא נוחה, אבל מעניינת. אני לא חושב שאמרתי את זה למישהו אי-פעם ואני לא לגמרי מבין את זה, אבל דווקא מעבודות הוידאו – שזה המדיום שבו יש לי הכי פחות מיומנויות מכל המדיומים שבהם אני יוצר – אני מרוצה באופן הכי עקבי. זה מוזר. יש גם טקסט ספרותי שכתבתי, שעוד לא פורסם ואמור לראות אור בקרוב, שהוא בעיני אחד הדברים הטובים שעשיתי.
*בתור יוצר מוזיקה למופעי מחול, איך עובד שיתוף הפעולה בינך לבין הכוריאוגרף? האם יש פה יחסי "ביצה ותרנגולת" שבהם לא ברור מה קדם למה, או שיש לזה כללים ברורים ורשימת דרישות? איך עובד שיתוף הפעולה בינכם?*
עשיתי את זה הרבה בעבר. בשנים האחרונות רוב המוסיקה למחול שאני יוצר היא לעבודות שלנו (של נועה צוק ושלי), אז זה עובד אחרת. עם כוריאוגרפים אחרים זה משתנה משיתוף פעולה אחד למשנהו. יש שדה גדול של אופני פעולה שניתן לבחור ולנוע בינהם. בדרך כלל, אני אוהב לנסות הרבה דברים מגוונים מאוד בהתחלה. אני אוהב להתחיל מלגעת בשפע של האפשרויות והכיוונים שאפשר ללכת בהם. באופן פרדוקסלי זה דווקא עוזר לבחור, להצטמצם ולהתמקד.
*כאמן וידאו ארט, האם אתה חושב שזה תחום שיוכל אי פעם להכנס למיינסטרים?*
השאלה למה הכוונה בוידאו ארט? ולמה הכוונה במיינסטרים? כטכנולוגיה, זה המדיום הדומיננטי של ההווה, כולם עושים סרטים, כל היום וכל הלילה. במובן המושגי, זו מטריה רחבה מאוד שתחתיה חוסות יצירות דוקומנטריות, עלילתיות, פורמליסטית, אבסטרקטיות – אין לזה הגדרה אחת. היסטורית – ולכך אולי את מכוונת בשאלה – הוידאו ארט שייך לפלג הפחות פופולארי של אמנות התמונה הנעה, הפלג הפלסטי והצורני,להבדיל מהפלג הספרותי, שהפך להיות רוב הקולנוע שאנחנו מכירים כיום. אבל שוב, כיום אלו הגדרות נסיבתיות יותר מעקרוניות.
*בשנת 2015 קיבלת פרס מטעם משרד החינוך. כבוד!!! איך זה מרגיש לקבל הכרה שכזאת?*
הכרה זה נעים ועוזר. אני מאוד זקוק להכרה, אבל כנראה לא תלוי בה, אחרת הייתי בטח מתנהל אחרת.
*האם התיכון לאמנויות מלווה אותך מידי פעם בדרכך המקצועית, אם כן, איך ואיפה?*
הכל התחיל בשבילי אז. בשנה הראשונה באמנויות יצרתי מופע בפעם הראשונה. בשניה התחלנו את הלהקה. זה היה המקום שבו פגשתי בפעם הראשונה ילדים עם תחומי עניין כמו שלי. זה היה המחזור הראשון של בית הספר וכל מי שלא הסתדר בשום מקום אחר התקבל. מי שהיה לו כישרון מסורתי שזוהה וטופח, הגיע לרוב לאקדמיה למוסיקה ולמחול. החברים שפגשתי באמנויות היו יותר כמוני – הם לא הגיעו כבר עם מיומנות מפותחת בתחום אמנות ספציפי ועם רזומה של הצטיינות. הם היו יצירתיים במובן כאוטי ודינמי יותר.
*האמן, האם הוא בודד בתהליך היצירה, ממש כמו שאומרים?*
זה תלוי באמן, אני מניח. במקרים מסוימים זה אפילו להיפך. אני גרוע בסמול טוק ומתקשה ביצירת קשר ראשוני עם אנשים חדשים. די בטוח שאילולא האמנות, חיי החברה שלי היום דלים וחורקים יותר והבידוד שהייתי חש היה עמוק יותר.
יש אולי שני אופנים שבהם הבדידות היא אכן מובנית: ככל שאתה עובד על משהו יותר, אתה הולך ומתרחק מנקודת המבט של הקהל שלך. זו בדידות אחת. אף פעם לא תוכל לראות את מה שאתה עושה כפי שהם רואים אותו וזה רק הולך ונעשה גרוע יותר. והבדידות השניה היא, שלא משנה עד כמה עמוקה ההשפעה של עבודה שלך על אחרים – עבורך היא החיים ועבורם לא. הם יכולים למשל לעבור חוויה משמעותית בהופעה. הם יתרגשו וישוחחו על החוויה שעברו במסעדה אחרי. אבל אחר-כך השיחה תתגלגל לנושאים אחרים וכשהם יגיעו הביתה,הם כבר יחשבו על מחר. אתה עדיין שם ותמיד תהיה.
*כמוסיקאי, תוכל לספר קצת על הדרך שעברת? איך בין כל הדברים שעשית המוזיקה או (אולי הצליל) היא תמיד שם?*
התחלתי עם מוסיקה, קודם כל כמאזין. משלב מאוד מוקדם, הדרמה של החיים תמיד היתה מעוטרת ומגולמת בשבילי בצלילים. מגיל צעיר מאוד, אני זוכר בעיקר את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין צליל ופחד – המקום שבו הדמיון משגשג בפער בין מה ששומעים למה שרואים. אחר כך, היה לנו פסנתר בבית, מאוד גרוע. אני לא זוכר מתי, אבל ברגע מסוים פשוט התיישבתי והתחלתי לנגן. למדתי נגינה במצטבר לא יותר משנה. אבל מאז שאני זוכר יכולתי פשוט לשבת ולנגן, זה היה משהו שאפשר לעשות, בקלות. האזנה ונגינה הן עדיין נקודות התחלה בשבילי, לפני הלחנה וכל שאר הפרוצדורות של יצירה מוסיקלית.
*שיתופי פעולה ועבודת צוות, כמה זה משמעותי בעבודה שלך? מה הצדדים היפים של עבודה ביחד? מה הצדדים הקשים?*
ישנם הרבה סוגים של שותפות ביצירה. זה מנעד שלם שקיים, בין יצירה בבדידות מוחלטת בקצה האחד ושיתוף פעולה סימביוטי ושוויוני לחלוטין בקצה השני. קושי מסוגים שונים יכול להימצא בכל נקודה על הסרגל, אז אני לא חושב במושגים האלה, אלא אולי יותר, במושגים של מה טוב ליצירה. היצירה עצמה מתרחשת בין המילים או מעבר להן, אז כשעובדים ביחד, צריך למצוא דרך לדבר ולפעול שמאפשרת לזה לקרות.
*יש לך איזה מסר לאומה? או איזו עיצה שהיית רוצה לתת למישהו שמתחיל את דרכו כאמן?*
אלו שני דברים מאוד שונים. אלך עם השני:
נסי, עד כמה שזה אפשרי בראשית הדרך, לא להטריד את עצמך יותר מידי בשאלות של זהות אמנותית. הרבה דברים מתבררים בדיעבד. אל תרגישי שאת חייבת הסברים למישהו, גם לא לעצמך. תמשיכי לנסות להבין אבל אל תצפי להבין הכל, גם לא את הרוב. מה שכן חשוב זה לגלות מה התנאים הספציפיים להם את זקוקה כאמנית כדי לשגשג ולהתעקש לייצר אותם.
התשובות מנוסחות בלשון נקבה אבל פונות לכל המינים והמגדרים.

הפוסט הכר את הבוגר-אהד פישוף הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%90%d7%94%d7%93-%d7%a4%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a3/feed/ 0
הכר את הבוגר-מור לנקרי https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%9c%d7%a0%d7%a7%d7%a8%d7%99/ https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%9c%d7%a0%d7%a7%d7%a8%d7%99/#respond Thu, 05 Jan 2023 10:44:51 +0000 https://jer-art-school.org.il/?p=4123 במסגרת הפרוייקט הכר את הבוגר שלנו. מור לנקרי, בוגרת מחזור 2008 אולי בין הנשים הכי פעילות ונחושות שפגשתי. בסוף השיחה שלי איתה מור אמרה לי "ראיון זה מקום שמגיעים אליו לשתף אחרי שהשגת איזה משהו בחיים. אני מרגישה שיש עוד דרך, עוד לא עשיתי כלום…" בחיי, אין לי מושג מאיפה היא הביאה את זה… מוזמנים.ות …

הכר את הבוגר-מור לנקרי לקריאה »

הפוסט הכר את הבוגר-מור לנקרי הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
במסגרת הפרוייקט הכר את הבוגר שלנו. מור לנקרי, בוגרת מחזור 2008 אולי בין הנשים הכי פעילות ונחושות שפגשתי.
בסוף השיחה שלי איתה מור אמרה לי "ראיון זה מקום שמגיעים אליו לשתף אחרי שהשגת איזה משהו בחיים. אני מרגישה שיש עוד דרך, עוד לא עשיתי כלום…"
בחיי, אין לי מושג מאיפה היא הביאה את זה… מוזמנים.ות להרים לה ולהצביע ברגליים
*מי את?*
במאית ותסריטאית. יוצרת, מורה ליוגה.
*מה את עושה בתוך כל הטייטלים האלה?*
כמה דברים. אני עושה סרטים עצמאיים. כרגע בפיתוח תסריט לסרט באורך מלא ושלבי הפקה ראשוניים. רוב הסרטים שלי בז'אנר של ריאליזם קסום, מעשיות. אני כותבת, מביימת ועורכת. בנוסף, אני עובדת בחברת Virtualion, שם אנחנו יוצרים חוויות ב-XR. לרוב מדובר בחוויות ב-360, לצפייה במשקפי מציאות מדומה.
*איך הגעת לתחום המציאות המדומה?*
נסחפתי לכיוון במקרה. עבדתי כמה שנים על פרסומות עם אותו המפיק וכשהוא הקים את החברה הוא הזמין אותי להצטרף. לאט לאט נכנסתי לעולם המציאות המדומה, שיש בו אפשרויות מדהימות וגם צדדים מרתיעים, הטכנולוגיה הזו יכולה לקחת אותנו לכל מיני כיוונים.
*מה יכול להיות מפחיד בתחום הזה?*
בעיקר המגמה של צמצום המפגש האנושי הפיזי לטובת חיים וירטואליים.
*בואי נחזור קצת לאחור ונתרכז בשלל הדברים שעשית ועושה, שזה המון, מאז שסיימנו את התיכון*
למדתי משחק שלוש שנים, אחרי הלימודים, עבדתי בתחום קצת. בנוסף, למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה. במקביל כתבתי וב-2016 הפקתי את הסרט הקצר הראשון שלי. אחר כך הצטרפתי לקהילת KINO שהיא תנועה בינלאומית של יוצרי קולנוע מכל העולם, מה שאיפשר לי לעשות את הסרטים הראשונים.
*אז התחלת לעשות סרטים!*
כן, היה המון חופש בסיטואציה של היצירה הספציפית הזו וזה מה שהייתי צריכה. מאז עשיתי תשעה סרטים קצרים, צילמתי בצרפת, איטליה ובישראל. למדתי על הדרך לערוך, להפיק, להפיץ.
"מה הסרט שאת הכי גאה בו? על מה הוא?*
הסרט "על איש וצילו" שצולם בצרפת. סיפור על אדם שמנסה לשלוט בכל המשתנים של החיים, להתכונן מראש לכל, כולל לכתוב את ההספד להלוויה של עצמו, ובכל זאת הבלתי צפוי מצליח לחמוק פנימה. הצל שלו מקבל עצמאות.
*איך בכלל מתחיל תהליך של הפקה של סרט? איך את משתפת אחרים עם מה שכתבת ונותנת חיים למה שאת מדמיינת?*
כשיש סיפור אני מתחילה לפתח תסריט, משתפת אנשים. מגיעה נקודה שבה אפשר להניח לזה, או לקבל החלטה נחושה לגרום לזה לקרות. אם מחליטים ללכת על זה, צריך להתחיל להפיק.
*מה הדברים המפתיעים שיכולים לקרות בסרטים עצמאיים?*
אלתור עם מה שיש. בסרט הראשון לדוגמה, היינו צריכים לצלם סצנה עם גשם. הצילומים היו באביב והגשם לא הגיע. חיכינו שלושה ימים אבל לא הייתה ברירה אלא לצלם. בסוף צמצמנו את הסצנה לקולזאפ של מפגש בין שני זוגות רגליים ברחוב, חוררנו מיכל מי עדן של 10 ליטרים, המיכל הענק, והשחקנים החזיקו אותו מעל הרגליים בזמן הצילומים. זה הוסיף משהו אחר לסרט ממה שתוכנן.
בסרט אחר היינו צריכים לצלם ידיים של פסנתרן. לא מצאנו בהתראה קצרה, אבל יצאנו לדרך והנחנו שנשלים בהמשך את הצילומים החסרים. בדיוק כשצילמנו את הסצנה עם הפסנתר פתאום הגיע למקום פסנתרן, הוא הכיר בעל פה את היצירה והסכים להצטרף בספונטניות. אז קורים ניסים קטנים לפעמים.
*איך מתמודדים עם ההבדל בין מה שדמיינת לבין מה שקורה בפועל?*
לפעמים יש בזה יופי. לפעמים צריך יכולת להכיל פשרה. לגלות גמישות, לחיות עם חוסר השלמות, לשפר את המכלול כמה שאפשר וללמוד מזה לפעם הבאה.
*איך נראה הלו"ז של יום צילום?*
קמים מוקדם וכמו במבצע צבאי מתחילים לעבוד לפי תכנית פעולה וכמובן שזו עבודה של צוות…
*את מתיישבת בנוחות בתוך כיסא האחריות של הבמאי?*
כיף להיות האחראית, יש לך בחירה, את יכולה להוביל חזון לכדי מציאות ואני אוהבת את העמדה הזאת.
*איך מוצאים אנשים שיש לך איתם קליק? הרי אמרת שעבודת צוות היא מאוד משמעותית.*
שאלה טובה. לא קל למצוא שותפים שחולקים את אותו המבט, את אותן השאיפות וזה מזל כשפוגשים אותם בדרך. לדוגמא מילטון המוכשר Milton Michaeli מהתיכון שלנו כתב את המוזיקה לחלק מהסרטים שלי וזה כיף גדול.
*כמה את חושבת שהתיכון היה משמעותי בחיים שלך היום כיוצרת?*
מגמת תיאטרון הייתה הזדמנות מיוחדת ויוצאת דופן. היה חופש לבחור את החומרים וזמן רב מהשבוע שלנו הוקדש לזה, זו הייתה מתנה. לא יודעת איך היה אפשר להעביר את השנים האלה אחרת.
*במה שונה סרט באורך מלא מסרט קצר?*
הפיתוח ארוך. מגייסים שותפים לדרך; מפיקים, קרנות, התקציב אחר, קנה מידה אחר.
נראה לך שבעתיד יהיו בתי קולנוע למציאות מדומה?*
לא, זה יקרה וקורה בבית. זו טכנולוגיה שאפשר באמצעותה גם ללכת לשיעור יוגה או לכנסייה, לא רק סרטים ומשחקים.
*זה אומר שיש לזה "קהילת משתמשים"?*
יש לזה מימד קהילתי. אבל אנחנו בכיוון אחר, מייצרים חוויות, כמו לדוגמא סרט, סיור, סימולציה, מיצג אומנותי, מרחב כמו מוזיאון.
*אז בכמה זמן עבודה מדובר?*
יש תהליכים ארוכים יותר ופחות. שלושה חודשים, חצי שנה.
*היית רוצה למסור משהו למישהו שחולם להתחיל? או יותר ממוקד, איזה טיפ היית נותנת לי כדי להתחיל לעבוד בתחום?*
היום הכל זמין ונגיש, לכל אחד יש מצלמה ותוכנות עריכה, הידע נגיש, בתור התחלה אפשר לנסות ולשחק עם זה גם לבד.
*אז איך מנווטים בתוך עולם שעשו בו כבר הכל?*
אותנטיות. גם אם מתחילים ליצור משהו שנראה קרוב למה שכבר קיים, לעשות את זה שלך, יעשה את ההבדל. גם בתוך התהליך כשעובדים עם אנשים חשוב להקשיב לקול הפנימי, לחזור לגרעין שהוביל למהלך של ליצור את הדבר ולא לאבד את הקו.
*אמרת שאת גם מורה ליוגה*
כן, אשטנגה, אני מתרגלת ומלמדת כדי להעמיק את התרגול האישי.
*מה היוגה נותנת לך?*
מודעות, מרחב, עוד הזדמנות לעשות עבודת נפש.
*ומה עם הסרט שאת עובדת עליו?*
הוא נכתב עכשיו. יש לי אחלה שותפים לדרך, זה מרגש.
*עוד משהו שתרצי להגיד?*
תמיד פתוחה לעוד שיתופי פעולה אמנותיים.
תודה מור!!

הפוסט הכר את הבוגר-מור לנקרי הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%9c%d7%a0%d7%a7%d7%a8%d7%99/feed/ 0
הכר את הבוגר- דוד רוזנברג https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%a0%d7%91%d7%a8%d7%92/ https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%a0%d7%91%d7%a8%d7%92/#respond Thu, 05 Jan 2023 10:25:08 +0000 https://jer-art-school.org.il/?p=4119 במסגרת הפרוייקט הכר את הבוגר שמחתי לראיין את דוד רוזנברג, בוגר מחזור 2010 בתיכון לאמנויות. היה ראיון מעניין מאוד מאדם שאין שום ספק ביכולת שלו להיישיר מבט ולהיות נאמן למה שהוא מאמין בו. זו תכונה מאוד מעוררת השראה בעיני ומצאתי את עצמי באמת מהרהרת באיך שאני צורכת אמנות כקהל. *מי אתה?* אני דוד. נולדתי ב- 1992 …

הכר את הבוגר- דוד רוזנברג לקריאה »

הפוסט הכר את הבוגר- דוד רוזנברג הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
במסגרת הפרוייקט הכר את הבוגר שמחתי לראיין את דוד רוזנברג, בוגר מחזור 2010 בתיכון לאמנויות. היה ראיון מעניין מאוד מאדם שאין שום ספק ביכולת שלו להיישיר מבט ולהיות נאמן למה שהוא מאמין בו. זו תכונה מאוד מעוררת השראה בעיני ומצאתי את עצמי באמת מהרהרת באיך שאני צורכת אמנות כקהל.
*מי אתה?*
אני דוד. נולדתי ב- 1992 בירושלים ובה אני גר לאורך כל חיי. גדלתי בסביבה של התיכון לאמנויות ומגיל צעיר אני מצייר. ההורים שלי ובני משפחה נוספים הם אמנים, ככה שלהתעסק באמנות, היה נראה לי מאוד טבעי.
אני אמנם לא מתפרנס מאמנות באופן קבוע, אבל אני עוסק בה לאורך כל חיי.
פה ושם יוצא לי למכור יצירות שונות בנוסף לעבודה היומיומית שלי, שהיא הנאה צרופה מבחינתי, גינון.
יש לי עסק לעיצוב ותכנון גינות, שזה משהו שאני מאוד נהנה ממנו ונותן לי הרבה השראה. צמחים מבחינתי זו אהבה ואני מושפע מהעבודה הזו מאוד, גם כשאני מתעסק באמנות בסטודיו. אני לא נמצא בסטודיו באופן יום-יומי, אבל כשאני הולך אני עובד מרוכז, משך הרבה שעות. כיוון שהרבה דברים בחיים נותנים לי רעיונות, אני גם מתעסק הרבה בלאסוף חומרים שישמשו ליצירה בהמשך, מה שנקרא "מעמיס לאוטו".
*מה היה על ציר הזמן מאז שסיימת את הלימודים התיכון?*
אחרי התיכון עשיתי שירות לאומי בנגרייה של מוזיאון ישראל ולקחתי חלק פעיל בהקמת תערוכות. הייתי אחראי על תהליכי התלייה, על העבודה עם האמנים, בניית הסטנדים, ריתוכים וכו'. עבדתי עם חומרים שונים כמו עץ, פרספקס, מתכות. הקמתי דגם של ההרודיאון, ובעיקר למדתי לעבוד עם חומר. עד אז התעסקתי ביצירות דו מימדיות, אז זו היתה ממש השתלמות שכללה כלים, חומרים ועבודה עם הידיים שלא הכרתי. "הנדימן" של המוזיאון. עד היום אני משתמש במיומנות שרכשתי בעבודה הזו בעבודות שלי, בהקמת תערוכות ובמתן פתרונות טכניים לאמנים אחרים.
אחרי שנתיים במוזיאון, התחלתי ללמוד תקשורת חזותית בבצלאל, אבל מהר מאוד ברחתי משם. לא זה היה המקום שלי. הרגשתי שאלה לימודים שאמנם דרשו ממני התמדה וכישרון אבל העובדה שאני הולך לבלות תואר שלם מול מחשב הכניסה בי חרדה. המחשבה על תקשורת חזותית בהתחלה, גרמה לי לחשוב שהלימודים האלה יוכלו להבטיח לי פרנסה קבועה או עבודה פרקטית באיזה משרד. אז ישר חזרתי למקום המוגן שלי במוזאון לשנה נוספת הפעם כעובד לכל דבר…
באותה התקופה עברתי לגור בבית מדהים ביפו 93 (ירושלים). בבית עתיק וענק שהפך להיות מרכז חיי. גרתי בבית הזה עם עוד חברים חדשים שהכרתי וכל העסק היה מאורגן ליצירה אמנותית חיה.
הגעתי לבית דרך חבר- לירם אמיר , בעלים של בר הטיפה לשעבר והיום של פיצה פלורה. הוא מבוגר ממני.
הבית היה ענק וישן, החלל מושלם להפקת אירועים. כבר לפני שנכנסתי לגור בו הם התחילו להפיק מסיבות מטורפות, שהיתי מגיע אליהן בעצמי, ככה שמאד התלהבתי שהוזמנתי להיות חלק מהעשייה של הדבר הזה. באופן קבוע עשינו בו מסיבות, כשכל אחד מדיירי הבית, שהיה אמן מתחום אחר, הציג בו או לקח חלק פעיל בהפקת האירועים. אנחנו ארגנו את הסטינג של המסיבה, אני ציירתי.
אחד החברים, קובי ווגמן, שהוא אנימטור מוכשר הכין מיצגים שמשלבים אנימציה. ירדן קולסי, בנה מכונות מדהימות שהיו מעין מיצבים קינטים, low tech בחלל. גלעד גרינברג היה מתכנת יצירות מודרניות דרך תוכנות וכרטיסים אלקטרונים. ולירם בעל הבית שהתחיל את הכל, היה המוח של המערכת. הוא איגד ובחר את דיירי הבית והתחיל את ליין המסיבות.
כל אחד מדיירי הבית היה תורם את חלקו האמנותי. אלה היו מסיבות גדולות, והיו מגיעים אליהן די ג'ייז מכל העולם.
המקום היה סוג של בית ספר.
*זה נשמע כמו המוזיקאים הגדולים של שנות השבעים. הילולות ללא הפסקה, יצירה, תחלופה של אנשים…*
באמת לא היה יום שלא היו בו דברים מעניינים. הייתה שם סצינה רצינית ירושלמית ולא היה רגע דל. לפעמים זה גם היה מעייף מאוד אבל הרגשתי כמו רוק סטאר.
אני הייתי הצעיר שבחבורה וזו גם הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי מהבית וניסיתי לחיות כאדם מבוגר. ניסיתי ישר להיות "מגניב" או "חלק מהחבר'ה" ועשיתי הרבה שטויות.
כולם היו בלאגניסטים אני הגעתי עם סוג של OCD, והייתי פאנט של סדר ונקיון. היתי צריך לפנות את החדר שלי בכל אירוע ומסיבה וזה שיגע אותי, ככה שבמובן מסוים זה היה כמו טיפול נפשי אינטנסיבי בשבילי לשבור את המנהגים שלי.
אין שום ספק שהחיים בבית הזה, עם השותפים האלה היו מאוד פוריים וביחד עם העבודה במוזיאון נחשפתי לאין ספור תחומים וחומרים.
לאחר שנה נוספת במוזאון ועוד קצת "התבשלות", החלטתי לנסות שוב את מזלי עם בצלאל הפעם במחלקה לאמנות.
התקבלתי והתחלתי את לימודיי. המחלקה היתה מקום להתפתחות אישית כי בתיכון ציירתי בצורה מאד גרפית, מחושבת ומוקפדת. יחד עם השינוי באורך החים שלי בדירה התחלתי להתנסות בטכניקות חדשות- לשבור את המנהגים שלי, להחשף לאמנים וסגנונות חדשים.
החיים שלי במהלך התואר היו מאוד מעניינים ובעזרת מורה או שנים (וכמובן שגם אבא שלי, צייר ודפס, מורה לשעבר במחלקה) הרגשתי שאני מסוגל לקדם את עצמי.
*בן כמה היית כשהתחלת ללמוד בבצלאל?*
הייתי בן 22. שזה אומר צעיר ביחס לחבר'ה האחרים. אולי צעיר מידי, אני חושב בדיעבד, חשוב להגיע מגובש ללימודים כאלה.
*זה מעניין שאתה אומר משהו כזה, כי לי נשמע שכבר היית אמן פעיל, מנוסה ואפילו צברת לך שם במהלך החיים שלך בבית המשותף. אותי מעניין להבין איך זה היה לחזור למסגרת? אחרי נסיון במה שנקרא לו אולי, הקרקע הכי פורייה בירושלים האמנותית*
האמת שלקחתי את זה ממש בטוב אפילו יותר מדברים אחרים. זה היה נראה לי כמו המהלך הנכון, הצעד הבא להתפתחות.
*מה קרה לכל החברה שהיו איתך בדירה? איך אתה עזבת?*
כולם נטשו את הספינה. ירדן קולסי, החבר הכי קרוב שלי, עזב ללימודים בהולנד. לירם המשיך הלאה ואני החלטתי לפרוש גם.
כשבאתי לבקר את החבר היחיד שכן נשאר, הרגשתי שלא השארתי שום דבר מאחוריי ו עזבתי ברגע הנכון.
יורם אמיר ז"ל, אבא של לירם, הרוח מאחורי הבית הגדול, היה צלם ואספן חלונות מבתים עתיקים. הוא היה אושייה ירושלמית מדהימה, דמות ידועה. טיפוס מגניב ומיוחד מאד. קשה לתאר במילים.
כמה חודשים אחרי שאבא של לירם נפטר ממחלה קשה, עשו מכל אוסף החלונות העצום שלו, מגדל חלונות ענק בגן הסוס במרכז העיר. זה היה פרויקט מטורף שהתמזל מזלי לעבוד עליו ולשפץ את החלונות העתיקים.
זה היה מאד משמח, מרגש וטרגי להקים את החלום של האיש שפינטז על העבודה הזאת ונפטר כמה חודשים לפני כן. הפרויקט נקרא "ארמון החלונות".
*אז איך התפתחו החיים האמנותיים שלך? הגילוי העצמי שלך כיוצר?*
אני מרגיש שאני אף פעם לא אגיע לנקודת הקצה של הגילוי העצמי.
ברור לי שעברתי דברים והכל מאד מפתח כל הזמן אבל אני מרגיש שאני לא מפסיק לחקור שפות שונות, טכניקות. אני מאד ורסאטילי בעבודות שלי , כמובן שיש קו מנחה וסגנון מסוים אבל לאו דווקא רואים חותמת ברורה בעבודה – תרתי משמע.
אני חושב שזה טוב לא לנסות לסגור את עצמך – לגלות דבר אחד יחיד או טכניקה מסוימת ולהתקע רק בה.
מבחינת יצירה, אני כולי מחוייב לאמנות ולקול הפנימי שקורא לי ליצור.
זה חייב לעניין *אותי* וכל עוד הצורך ליצור מונע מתוך הצורך להרוויח כסף, אני לא אהיה שם. זה לא מקום שמעניין אותי וגם הכסף בהקשר הזה לא מעניין אותי.
לא אכפת לי לעשות את הכסף שלי מגינון ולא מגלריות.
גלריות מתחלקות לשתי קטגוריות – גלריות מסחריות שמחפשות לעשות את הרווח שלהן במכירה, לעומת גלריות מעניינות יותר שבוחרות אמנים באמת מעניינים, לאו דווקא שמות גדולים, מחפשים אותם ואת היצירה שלהם מתוך עניין.
אמנים צעירים שנוטים לפנטז על "לחיות מהאמנות" שלהם ולחשוב שלשם הם צריכים לשאוף, סותרים מבחינתי, את הרעיון של האמנות שלהם.
אמירות כמו "תתן לנו עוד מהקו הזה", כאילו שאתה עובד בקו ייצור או "תעשה לי כאלה בהזמנה" או "תכין עוד עבודה כמו זו שהצגת אז בצבע טרי", יישמעו, במוקדם או במאוחר. זה לא איך שאני רואה את עצמי בעשייה שלי, מבחינתי זה בכלל לא הייצור אלא התהליך. זו הדרך שעברתי כאמן עם החומרים.
אני תמיד אומר, זו פריבילגיה להיות אמן, יש כל כך הרבה דברים לדאוג להם בחיים – תשלומים, דירה, ארנונה, חשבונות , הכל לוקח זמן ודורש כסף. בנוסף לזה, מצופה ממך כאמן פעיל להראות נוכחות בזירה, לעשות מינגלינג, לשלוח קולות קוראים ולהחזיק סטודיו. הכל זמן ועלויות.
*אז למה אתה קורא הצלחה?*
להיות קשוב לעצמך. לא צריך לסבול בשביל האמנות שלך. אני מנסה להיות נאמן לעצמי ועושה מה שאני אוהב, מתי שבא לי.
*ובכל זאת אתה מציג בכל מיני מקומות. "צבע טרי" לדוגמה. איך היתה לך החוויה לעבוד בפלטפורמה הזו?*
מבחינת מכירה הלך לי טוב מאוד וזו גם היתה חוויה טובה והרגשתי מסופק. במקרה הזה הגעתי לשם באמת בשביל למכור.
"צבע טרי" היא אחת המקפצות הכי טובות בארץ, לאמנים בתחילת דרכם. למרות שהיא מונעת נטו ממטרת מכירה וכסף, יש בה איזון.
צריך לחשוב על הדברים וכן לכוון לסוג האמן שאתה רוצה להיות, לזכור מה אתה רוצה ומחפש. לא ללכת שבי אחר המכירות.
*אז מה צריך לעשות אמן בתחילת הדרך עם האמנות שלו לפי ראיית העולם שלך?*
צריך להתחבר עם אוצרים עצמאיים וצריך להיות על "קולות קוראים". כל מי שיש לו נטייה לחשוב שהוא יוכל ליצור ולשבת ולראות גלריות, אוצרים או מוזאונים רצים אחריו כדי להציג, טועה. אתה צריך לשווק את עצמך.
זו עבודה בפני עצמה, בבצלאל לא מלמדים אותך את הכלים האלה בכלל ובגלל זה הרבה אנשים יוצאים בשוק ביום שאחרי וממשיכים בחיים בתחום אחר לגמרי, גם מטעמים כספיים- וזה מובן.
כיום אני אולי לא ממצה את עצמי אבל אני לא חייב לאף אחד שום דבר. אני חופשי.
וגם זה לקח זמן, האסימון של החופש האמנותי נפל כשיצאתי עם חברים לעשות גרפיטי. זה היה מעבר חד מציור מסורתי, לעבודה מכל הבא ליד עם פחיות וצבעים, במקום קנבסים או דפים קטנים. פתאום אני מתפרע על קירות ענקיים. עובד ומפעיל את הגוף. התחלתי לחקור את האמנות שלי. חברות גדולות ומשרדים ביקשו ממני ציור קיר על בניין גבוה. הפקה של ממש שאני צריך לארגן בשבילה מנופים או הקרנה או צורת עבודה אחרת. ככה שאפשר למצוא נישות מסוימות בהן סל הכישורים שלך יכול לעזור לך להתפרנס, שלא ישתמע מכל מה שאמרתי עד עכשיו שזה בלתי אפשרי.
*על מי אני צריכה להסתכל כדי להבין על מה אתה מדבר ואיך בכלל אתה תופש אמנים?*
אין לי ממש מודל. זו רק התפישה שלי אבל אם לבחור במישהו אז באסקיאט או אמנים אחרים שהתחילו כunder dog. אמנים כאלה שלאו דווקא באו מבית ספר יוקרתי כלשהו, אוטודידקטיים. ועושים עבודות בלי להתחשבן, רק תשוקה.
זה משהו שגם למדתי מאבא שלי, למרות כל הכישורים שיש לו בתחום, מאסטר של תחריט, רשם מטורף ואמן בנפש, הוא לא רודף אחרי הצלחה, לא מחפש גלריות או קשרים ודי נמנע מהצד הזה של עולם האמנות.
ברור שאני משוחד אבל מדהים אותי לראות את התשוקה שלו לרשום, הוא לא מפסיק לרגע. גם כשהוא נח במיטה הוא מצייר רשומים מדהימים ביד שמאל ועיניים עצומות, לדעתי הוא אחר הרשמים הטובים שראיתי.
*לפני כמה שבועות הצגת תערוכה שלך בתיכון לאמנויות. איך הרגשת לחזור לבית הספר כאמן?*
בד"כ לפני תערוכות אני חווה הרבה מתח וחרדה קלה. אולי ספק פנימי של איך אנשים יסתכלו על זה או מה אציג אבל דווקא פה היתה לי תחושת חופש, שחרור. דבר שלא היה קיים אצלי לפני 12 שנה כשהצגתי את תערוכת הגמר שלי בתיכון.
העבודה המרכזית שעבדתי עליה לתערוכה, היא מעין קולאז' של "ready made". אין בוא שום נגיעה ציורית. אלא התייחסות חומרית, תלת מימדית. זה עבודה מסגנון שחדש לי.
כשהייתי בתיכון ניסיתי להרשים אחרים, בעיקר לקראת תערוכת הגמר. וזה קצת משעשע אותי כיום, כי זה משחק על התפר שבין הביקורת העצמית שלנו והיכולת להיות יותר פתוחים, יותר מתנסים, יותר גמישים.
לפני שבוע תליתי בסטודיו שלי , עבודה מתערוכת הגמר בתיכון. זה מאוד שונה ממה שאני מתעסק בו עכשיו וזה תלוי שם בגאווה, אני גאה בדרך שעשיתי.
*איך הרגשת כשפנו אליך להציג תערוכה בבית הספר?*
זה היה מצחיק ונוסטלגי, היה לי מאוד כיף באמנויות. זו הייתה חוויה נהדרת אבל אני כיום רחוק מזה ולא שמרתי על קשר עם חברים.
בית הספר היה מאוד מיוחד. כמעט כל יום, כבר שנים, אני עובר ליד בית הספר אבל לא נכנס אליו.
כליל, שלמדתי איתה בבצלאל, היא רכזת חטיבת הביניים והיא זו שפנתה אליי.
זה מצחיק לחזור ולראות פרצופים מוכרים, אנשים שעדיין שם! כאילו כלום לא השתנה. מורים שלמדתי אתם ימים ושעות.
שמחתי לראות ציונה שנשארה בדיוק כמו שזכרתי, כל כך נחמדה וחיובית אחרי כלכך הרבה שנים.
הבניין החדש מרשים מאוד! למרות שאני אהבתי את הבניין השבור, עם המחששות שלנו, הבור שחפרתי מעל הקיוסק, שהיתי יוצא ממנו לעיר בכתה ז', מתגרה בחברים מחוץ לגדר.
*איזו מהיצירות שהבאת לכדי גימור אתה הכי אוהב? איזו מהן הכי עומדת במבחן הזמן?*
אני לא יודע אם אני יכול להצביע על אחת כזאת. אני עובד כל כך הרבה וזו תפישה מאוד שונה מיצירה שהיא ציור קלאסי שאתה חוזר אליו עוד ועוד במשך תקופה. את העבודות שלי אני בד"כ מסיים בסשן אחד או שניים. זאת צורת עבודה שנקראת ALLA PRIMA -עבודה בפעם אחת והיא כולה מוקדשת כדי להנציח את הרגע. זה מה שאני יותר מתחבר אליו כיום. ברור שלפעמים אני בוחר להתעמק בפרטים אל מול המופשט האקספריסיבי.
גם באופי שלי ככה, מונע מהאש הפנימית והולך על הדברים בצורה טוטאלית וסופנית מן הסתם, זה מתבטא בעבודות שלי.
אני מאוד נהנה מלנסות להבין דרך העבודה, מה היו הנקודות המקשרות, מה קרה בדרך. ואני פחות טוב בלדבר על העבודות או לכתוב את הטקסט אז אני עובד עם אוצרים שכותבים את הטקסט ומדברים איתי ויחד אנחנו מגבשים את הטקסטים ואת התהליך לפעמים.
*מעניין, בדיוק קראתי ראיון עם אהד פישוף, גם בוגר, שתיאר איך הוא הציב תנאי, הצגת יצירה שכוללת שיח אבל רק באורך היצירה עצמה. ככה שלא יהיה שיח מיותר שיגנוב את הפוקוס מהעבודה. אתה מתחבר לזה?*
איזה קטע, אהד פישוף, היה מורה שלי בשנה ב' נדמה לי. כן אני מתחבר, יש הרבה עבודות שבכלל לא צריך לדבר עליהן, לחפור ולטחון רעיונות גדולים, הן מדברות את עצמן. אבל כמשהו כללי יותר, אני לא חושב שלא צריך לדבר בכלל על יצירות. יש אנשים שהולכים לראות תערוכה וישר רצים לטקסט המצורף. לקרוא על העבודה, לקרוא על האמן. לפני שבכלל הסתכלו והתרשמו מהיצירה או מהתערוכה עצמה. אני אוהב קודם כל להתבונן בעצמי, להסתכל, להתרשם לראות מה שזה מעורר בי, מבלי להיות מוטה מהטקסט. ואז להגיע אליו.
*יוצא לך ללכת הרבה למוזיאונים? לתערוכות?*
כן, אני הולך לפתיחות של חברים בכל מיני גלריות. מבקר במוזיאונים בעיקר כשאני בחו"ל.
*במה אתה מתעסק היום?*
אני משחק עם דברים. יציקות, שכפול חפצים שיש לי בבית מכל מיני חומרים- לשנות להם את הצורה ולעוות אותם, אני מלמד את עצמי דברים שמעניינים אותי.
מה שאני חווה כיום, וזה קורה רק ברגע שאתה לא במסגרת, זה להיות הרבה לבד. במסגרות השונות תמיד תהיה תחרות מאחרים, קונטרה, מנחה, לוח זמנים. אלה דברים שעוזרים לך להתקדם.
כשאתה לבד בסטודיו, צריך משמעת ולדעת להתמודד עם עצמך. אמנים מאד עסוקים בעצמם – גם אני , אבל אני חושב שלצור בסביבה מפרה ויוצרת ולהיות חשוף לאמנים זה דבר חשוב מאד,
אני משתדל לא להעתיק ולהיות אותנטי לעצמי, אבל אני כן נחשף לטכניקות חדשות לי ומשאיל רעיונות לתוך העבודה שלי.
גם בגינון יש אלמנטים דומים אז כדי לא להיות לבד כל הזמן, שכרתי עובדים. מעבר לזה שהם עוזרים לי בעבודה, זה גם נעים לי.
*מה נחשב בעיניך כישלון חרוץ?*
לעשות משהו כל החיים בלי לעצור ולראות שאתה מבסוט. זה לא שאני במקום גבוה מהבחינה הזו. אבל ביניניות מבחינת עצמך זה מקום מאוד רע להיות בו. עדיף לשאוף למקום שאתה מוצא בו עניין. בין אם זה לשתול צמח או לעשות משהו אחד שאתה אוהב בכל יום. מילה גדולה להיות מוצלח או להצליח.
*מה אתה מאחל לעצמך?*
להיות שמח עם המשפחה שלי ושהם יהיו בריאים. לדעת פחות דברים קשים וטראגיים מבעבר. להרגיש שאני לא צריך לשאוף ליותר מידי. לחיות טוב, להרוויח מספיק, לזכור שלא הכל טוטאלי ולהגשים את עצמי מבחינה אמנותית. בקרוב אהיה אבא, אז אני גם מאחל לעצמי להיות הורה טוב, לתת דוגמא טובה, להשתפר וללמד את הבן שלי מה שאני יודע, לתת לו את החופש לעשות מה שהוא רוצה.

הפוסט הכר את הבוגר- דוד רוזנברג הופיע לראשונה ב-אמנויות ירושלים.

]]>
https://jer-art-school.org.il/%d7%94%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%a0%d7%91%d7%a8%d7%92/feed/ 0